מלחמת יום הכיפורים- הטיסה הראשונה בעיט

אני עומד כמספר 4 על תחילת מסלול 33 בתל-נוף. יושב בתא הטייס של עיט N ,שני בידונים מלאי דלק, 8 פצצות מארק 82, יום-כיפור, שבת ה-6 באוקטובר 73′. שעה שלוש.

המטרה: כוחות מצריים המתקיפים את מוצב “בודפשט” שבקצה הצפוני של תעלת סואץ, בואכה פורט סעיד.

נראה נורמלי לטייס קרב? נדמה שכן, רק שלמרות שאני מספר 4, אני הוא מפקד הטייסת, וכשאמריא, זו תהיה המראתי הראשונה מעולם בעיט, מטוס שמעולם לא למדתי ולא טסתי בו עד היום.

שלושה טייסים לפני, בתולדות התעופה העולמית, המריאו בטיסתם הראשונה למשימה מבצעית על מטוס שמעולם לא טסו עליו קודם לכן. אני עומד להיות הרביעי.

שלושה ימים קודם לכן נהרג בתאונה סא”ל עמי גולדשטיין, “גולדי”, מפקד טייסת 115. כשחזרתי הביתה בערב לשיכון בחצור חיכה לי טלפון ממח”א, בני פלד, הוא רוצה שאתייצב אצלו מחר ב-07:30 כדי לקבל פיקוד על הטייסת.

נסעתי בלילה לרן פקר לתל-נוף. “רן, אתה יודע שמעולם לא טסתי על עיט”. “אני רוצה אותך בתפקיד. בחמישי וששי תטפל בטייסת ובשבוע הבא תעשה לעצמך קורס הסבה ותתחיל לטוס”.

יומיים של קבלת פיקוד, הלוויה, היכרות ראשונית עם מקצת הטייסים וכבר אני נשאר לישון בתל-נוף ביום ששי בלילה בשל העלייה בכוננות.

שבת. צפירה בשבע בבוקר. קבוצת פקודות אצל רן במשרד. מצב כוננות ג’. תדרוך בטייסת לפקודת “נגיחה” לתקיפת חיל האוויר הסורי. אני עדיין בבגדי א’. רם יוסף נוסע לביתי בחצור להביא לי סרבל ונעליים. מיקי שניידר, שיפגע כמספר 2 שלי בעוד חמישה ימים מטיל ס.א. 6 ויפול בשבי בסוריה, מביא לי ציוד טיסה מצב”ה.

אין אישור ל”נגיחה”. מחליקים עבורי מטוס בדת”ק 10 כדי שאנסה להספיק ולעשות טיסה כללית להכרות עם העיט אם יתפתח משהו. אברהם יקיר ז”ל יוצא איתי למטוס. עוזר לי להקשר ומסביר לי על מבנה התא, מערכות התע”ל ואיפוס ה”קריסטל” ומראה לי כיצד להתניע. אני מסיע לעמדת ההמראה.



איני מצליח לסגור את החופה. צריך להפעיל כח, מה שמעולם אינם עושה במיראז’. יקיר מגיע, קופץ על הכנף ועוזר לי לסגור את החופה. אני מתיישר ומבקש רשות המראה.

השעה בדיוק שתים. “אפרסק, חזור לנקודה. מטוסים מצריים באים לתקוף את הבסיס”. יקיר מחכה לי עם טנדר בדת”ק. אני מגיע לטייסת. טייסים בציוד מלא על המרפסת עם מפות ותצא”ות. אני לוקח מאחד מהם את כל הניירת. “מי המוביל שלך?”. “כוכבא”. כוכבא הוא החניך הראשון שלי בקורס טיס. “כוכבא, אני מספר 4 שלך, יש 20 דקות מהמראה ועד נחל-ים, זה הזמן שבו אלמד להטיס עיט. אם יהיו לי שאלות נדבר על הרדיו האדום”.

כוכבא מבקש המראה. אני שואל אותו באיזו מהירות מנתקים בתצורה שלנו.

“תרים את האף ב-125 ותנתק ב-150”, הוא אומר לי. אנחנו באוויר, לוקחים מפלמחים דרומה. המטוס נענה להטסתי ואני מנסה למקם את עצמי בתא. כוכבא עוזר לי עם מפסקי החימוש. מסביר לי באוויר איך מבצעים תקיפת דייב-טוס. בנחל-ים אנחנו מנמיכים לקראת התקיפה על בודפשט.
אני יושב על אורי בינה ז”ל. “3 מושך” הוא אומר, ואני מושך יחד איתו לחתף בפעם הראשונה בחיי עם עיט. אני מתהפך על הגב בגובה 6000 רגל וצולל לכיוון בודפשט. בוהק צהוב של טיל ס.א. 2 יוצא מאזור פורט-מעיד לכיוון שלי. האם כל העולם נגדי היום?

אני מבצע את התקיפה, יוצא ומצטרף לבינה. “4, לא השתחררו לך הפצצות”.

אני מגיע לנחל-ים, ויוצא פעם נוספת לבודפשט. הפעם לבד כשכולם ממתינים לי.

זוהי כבר תקיפת הדייב-טוס השניה שלי בחיים. הפעם אני מקפיד לעקוב אחרי תנועות המקל של הכוונת, ומרגיש, בפעם הראשונה בחיי, 8 פצצות משתחררות מהמטוס, מול כלי השריון האמפיביים שנראים ברור בין חוף הים ומוצב בודפשט.

כוכבא מבצע בדיקת דלק בדרך הביתה.

ל-2 ו-3 כ-4500 ליברות. אני מחפש את מד הדלק. הוא צריך להיות כאן באיזשהו מקום. אני מוצא אותו בפינה הימנית התחתונה של הפנל הקידמי. יש עליו רק 1800 ליברות.

ברור לי שלא הפעלתי העברת דלק מהמיכלים הנתיקים. אני מדווח 4500. אני הרי מפקד הטייסת, ואיני מתכוון לאף אחד לתפוס אותי בטעות. היכן מפסק העברת הבידונים? עיני תרות בכל התא ולא מוצאות מפסקי דלק. אני שולח את יד שמאל אחורה ומתחיל להעביר, בתנועה סיבובית עם כיוון השעון, את כל המפסקים שבתא למצב ON. מד הדלק ממשיך בינתיים ויורד ל-1600. מעל אל-עריש בגובה 20000 רגל המחט משנה כיוון ומתחילה לעקוב אחרי זרימת הדלק מהמיכלים הנתיקים לגוף. אני מציין לעצמי שאחרי הנחיתה אני חייב לברר איזה מפסק הפעיל את העברת הדלק מהנתיקים.

“4, 150”, אומר לי כוכבא בלשון החסכנית של הקשר האוירי. אני מקיף את תל-נוף, מייצב את המטוס בגישה הסופית במהירות 150 קשר, מנחית את עיט 417 ללא כל בעיות על מסלול 33, ומסיע בחזרה לדת”ק 10. אני ממהר, יש לי טייסת שאני צריך לפקד עליה. איני מכיר עדין את כל הטייסים, איני יודע את שמו של הקצין הטכני וקובי, שליש הטייסת, ברח אתמול לביתו שבחיפה. תוך כדי השגת פיקוד מוחלט על הטייסת אלמד להטיס את העייט, אתחיל להוביל זוגות ורביעיות, ולהלחם במה שתהיה המלחמה הקשה ביותר שהשתתפתי בה.

לימים חשבתי שכל המדינה דמתה לי, כאילו עמדה על מסלול 33 משל עצמה ולמדה, בלית ברירה, לטוס ולהלחם ממצב שחיבר נחיתות ונחישות, מהגדולים שידענו.

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on twitter
Share on linkedin
Share on whatsapp
Share on print

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *