ב-19 לינואר 1966 המראתי מבסיס תל-נוף לטיסת מבחן במיראז’ מספר 20, שסיים זה עתה ביקורת רַבָּתִי ביא”א (“יחידת אחזקה אווירית”).
ריצת ההמראה נראתה קצת ארוכה מהרגיל, כאילו המטוס אינו בונה מהירות בקצב הרגיל, ואחרי ההמראה לא הצלחתי להאיץ למהירות הנסיקה הרגילה של 450 קשר. די מהר הבנתי שהמטוס בסדר, אבל מד המהירות מזייף, מורה על מהירויות נמוכות מידי.
(מסומן בחץ)
זה לא נחמד לטוס במטוס קרב סילוני עם מד מהירות מקולקל, אבל יש נהלי חירום שמאפשרים להמשיך לשלוט במטוס גם עם תקלה כה רצינית. אמנם הלב דפק קצת מהר מהרגיל, והחששות כרסמו, אך פעלתי על פי נהלי החירום, והצלחתי להחזיר את מיראז’ 20 בשלום לקרקע.
שבוע ימים לאחר מכן שוב התנדבתי לעשות טיסת מבחן, הפעם על מיראז’ מספר 84, שסיים אף הוא ביקורת רַבָּתִי. ושוב אותו סיפור: לא מאיץ, לא בונה מהירות – מד המהירות מזייף, חזרה לנחיתה בנוהל חירום.
התברר כי אל המעבדה שמתַחזקת את מדי המהירות הגיע טכנאי חדש, אשר ביום בו לימדו אצלו בקורס את מד המהירות של המיראז’ – הוא היה חולה או משהו, לא למד את השיעור הזה אף פעם, וכששיפץ ותיקן מַדי מהירות – עשה זאת לא נכון…
