
ארבעה עשורים חלפו מאז נפגע מטוס הפנטום, שאהרל’ה שימש בו נווט ובו מצא את מותו, ומורשתו עדיין חיה ובועטת. ולא בכדי הוא. כץ היה איש של שילובים יוצאי דופן ונדירים. בבית הספר ברעננה למד לימודי קודש וארגן משחקי כדורגל, בזמנו החופשי שיחק שחמט ולמד גמרא, אהב מתמטיקה כמו גם דינים, הפליא לרקוד ולא פסח על אף תפילה, באוניברסיטה למד כלכלה ופילוסופיה יהודית, היה מנהיג מלידה ומצטיין סדרתי ועם זאת צנוע, ובחיל האוויר היה הנווט שהגיע לתפקיד מפקד טייסת. מה חבל שהמינוי אמור היה להיכנס לתוקף לאחר מותו.
שנתיים לאחר שמטוסו, פאנטום מס’ 185 נפגע ב-24 ביולי 1982, במהלך מלחמת שלום הגליל, הוחזרה גופתו ארצה, אל אשתו דבורה לבית הרטמן, אל ילדיו ישי ואמיתי, הוריו ציפורה ומיכאל ואחותו בלהה. שנתיים של חוסר ודאות עברו על המשפחה עד שנודע מה עלה בגורלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי ברעננה.
כמי שהכיר את ארהל’ה היטב, התבקשתי על ידי המשפחה לערוך ולהפיק ספר לזכרו. נעניתי ברצון. קראתי לו “יונים אדומות”. בפתח הספר תיארתי את מטח הטילים שפגעו במטוס: “כעת נראו הלהבות שבזנב הטילים הענקיים כעדת ציפורים שעטות על מזונן, כלהקת יונים אדומות בשמים המאפירים והולכים”… ציפורה ומיכאל הלכו לעולמם לפני שנים.
ציפורה סיפרה לי על הקורות אותם החל משואת היהודים בפולין ועד הגיעם ארצה לרעננה. שניהם שרדו את השואה כילדים, ועלו לארץ בשנת 1949, ולאחר שנישאו עברו לגור בצריף רעוע בקצה רחוב ברנר ברעננה בשכר דירה חודשי.
“לאחר זוועות המלחמה והטלטולים הממושכים עד להגיענו באונייה לחיפה, היה הצריף סוף סוף לבית, למרות שהיה חשוף לקור בחורף ולחום הכבד בקיץ”, סיפרה ציפורה.
“הייתה לנו פינה משלנו והרגשנו כי כל הכוחות בעולם לא ימנעו מאיתנו ליצור משפחה, אהבה, ילדים – בית בישראל. הצריף היה בן חדר אחד, לא היה חיבור חשמל, אכלנו לאור מנורת נפט והיה לנו טוב ונוח, לא התלוננו”, הוסיף האב השכול, “ידענו כי פה מתחיל עתיד חדש, חיים חדשים, ילדים ומשפחה, רצינו לעבוד, לחיות”.
בצריף הזה נולד בשנת 1950 אהרון, ושנתיים מאוחר יותר נולדה אחותו בלהה. המשפחה עברה לגור בדירת שני חדרים בבית משותף ב’שיכון עממי’ בקצה הצפון מזרחי של רעננה ואהר’לה למד בבית הספר הממלכתי דתי ‘יבנה’.
“הוא אהב ללמוד, ואחר הצהריים נהג לשחק בחוץ ולדאוג לבלהה. שני הילדים גרו בחדר אחד, הכינו שיעורים על שולחן האוכל במטבח, מתחת לשולחן סידרתי להם מקום להניח את תיקי בית הספר”, לא שוכחת ציפורה את הפרטים החשובים.
אהרל’ה למד ארבע שנים במדרשית פרדס חנה, שם בלט מיד בכישוריו והפך לעמוד השידרה של הכיתה בלימודים, בספורט וביחסי אנוש. בסיום לימודיו התגייס לחיל האוויר והתנדב לקורס טיס, אותו סיים בהצטיינות כנווט.

בעת שירותו ביחידה מבצעית פגש אהר’לה לראשונה את הקשיים החברתיים של אדם דתי במסגרת חברתית בה רוב חילוני, שם נבחן כושר ההסתגלות שלו לאורח החיים המבצעי-תובעני: הפעילות במהלך שבתות וחגים.
“על הסוגייה של עבודה ונסיעה בשבת לא הרבינו לדבר בטייסת,” סיפר לי ערן, טייס וחבר בצוות הלוחמים של טייסת הפנטומים, “זכור לי מקרה לא נדיר. שבת בבוקר, אהרל’ה ואני בצוות כוננות ליירוט. אני מנצל את הזמן לעבור על מכתבים, הוראות ומסמכים שנצטברו. כל זמן שצופר האזעקה שקט, כמובן.

“אהרל’ה על המיטה, נח. הוא לא יקרא או יכתוב בשבת. הוא הצליח להוכיח לכולנו כי הוא מסוגל למלא את כל המטלות של קצין מצוין בטייסת, על הקרקע ובאוויר מבלי להחמיץ את מצוות הדת. משהגיעה שעת התפילה, ערך אותה בפינת החדר, תוך ריכוז והתעלמות מכל הנעשה מסביב. בעיניים עצומות פנה אל אלוהיו והתפלל תוך כוונה רבה. לפתע פשטה בי הרגשה של חוטא ופסקתי מלדפדף בניירת. משסיים אהרל’ה את התפילה פנה אליי וברגישות שאין כמוה שוחח אתי על תפיסת השבת בתורת ישראל.”
“במשך אלפי שנים, בלי בסיס פיזי, מה שקיים את העם היהודי באופן שווה הייתה השבת”, אמר. שנינו שתקנו. ואז, בקול יבבה צורמת ומחרישת אוזניים פרץ צופר האזעקה…”. ערן המשיך לספר כיצד פרצו השניים מחדר הכוננות אל הג’יפ. ברגליו הארוכות הקדים אהרל’ה את ערן בריצתם אל הג’יפ וכבר התניע את המנוע כשהוא מאחורי ההגה. תוך דקות היו שניהם בתא הטייס של הפנטום שגמא דרכו אל מסלול ההמראה.
אהרל’ה הפך בר-סמכא בפרטי הטיסה הקרבית, כגון דרכי הגנה הדדית, מבנה המערכות המסובכות של הפנטום וטיפול בתקלות באוויר. בטייסת נוצר מצב לא רגיל – נווט מתדרך את הטייסים בפרטי תפעול המטוס, את דרך ייצוב הכוונת ואת ההתנהגות הנכונה בטיסת מכשירים במזג אוויר גרוע. אהרל’ה היה שותף פעיל בהפלת מיג-21 הראשון על ידי פנטום של הטייסת, בטיסה עם הטייס שמוליק.
במלחמת יום הכיפורים, שהחלה ביום שבת, יצא אהרל’ה לטיסה לאחר שאכל ארוחה קלה ובימים שלאחר מכן השתתף בעשרות משימות מבצעיות בהן הוכיח את מיומנותו, גבורתו, קור רוחו, דבקות במשימה ודוגמה אישית למופת. על פועלו במלחמה עוטר רס”ן אהרון כץ ב’עיטור המופת’.

באוקטובר 1974 נשלח אהרל’ה, עם קצינים נוספים להשתלמות בנושא מבצעי בארה”ב. במכתב לחבר כתב, בין השאר: “…יצא לי לבקר בג’ורג’טאון, החלק “העתיק” של וושינגטון. זוהי עיר קטנה, מקום בו באים האמריקאים להתבשם מן הקשתות, המבואות והכבישים הצרים בהם עברו פעם רק כרכרות. תיירים קונים מכל הבא ליד, מזכרות טיפשיות מפלסטיק, מתרפקים על מורשת בת 100 שנה, נדחקים בפתחי פאבים רועשים. אני משוטט בין קהל הנדחקים ושואל את עצמי – מה אתם מתרגשים כל כך? סעו לירושלים, סעו וראו תרבות בת אלפי שנים ותבינו על מה אנחנו נלחמים. האם אפשר להסביר לאדם זר מהי ההרגשה לעמוד בצילן של אבני הכותל המערבי, לדעת שאתה נוגע בשקערורית, אשר לפני אלפי שנים חדר לתוכה אזמלו של אחד הסתתים מבוני בית-המקדש?”
1989
במסע העצוב לאיסוף זיכרונות בין חבריו ומוקיריו של אהרל’ה, שוחחתי כמובן גם עם פרופ’ הרטמן, חותנו של אהר’לה, אחד מבכירי ההוגים של האורתודוקסיה המודרנית המתונה, פרופסור למחשבה יהודית באוניברסיטה העברית בירושלים ובאוניברסיטאות ברקלי ולוס אנג’לס שבקליפורניה.
כך סיפר לי אז פרופ’ הרטמן, “… הרגשתי שאני עומד בפני דמות מורכבת ומעניינת ונתקפתי סקרנות להכיר אותו ולתהות על קנקנו. עד מהרה הפך מחתני למורי ורבי. ממנו למדתי להעריך את הפוטנציאל הגלום בחברה הישראלית, אמונה עמוקה בתורה ובייחודה של התחיה הלאומית. חתני הצעיר דרש מעצמו באופן כפייתי למלא בשלמות אחר קוצו של יוד בכל אשר קשור למסורת ויהדות, עם זאת העמיק והצליח להגיע לבקיאות ולמקצוענות בתחומים של טכנולוגיות מתקדמות ומדעים מדויקים. לא אחת עמדתי נדהם מול העוצמה של שליטה בפילוסופיה ובתיאולוגיה, יחד עם המשחק המסוכן של טיסה קרבית ושליטה בשחקים… בכל פסק זמן מן התפקיד בטייסת, הוא רץ הביתה לחיק משפחתו. הוא נפעם למראה נפלאות הטבע, ילדים נולדים ומתפתחים, לומדים ומחכימים. אני זוכר אותו, גבה קומה, לבוש סרבל טיסה, תינוק בזרועותיו ודף גמרא בידו. אני רואה אותו יושב ושר את זמירות השבת, ישי ואמיתי בזרועותיו ועל פניו חיוך רחב… אהבתי אותו כבני.” התוודה בפניי פרופ’ הרטמן.
בבית המשפחה בחיפה מספרים לי היתומים ישי ואמיתי על אבא שאיננו. מדפדפים באלבום, מעלים זיכרונות, בעיקר על פי תמונות מן האלבום: “אבא בסרבל טיסה, אבא לוקח אותי על כתפיו בגן החיות, אבא במטוס פנטום, אימא ואבא”. דבורה מאחה את קרעי המחשבות והזיכרונות. בקול שקט ובעיקר באלם, מצטיירת דמות הבעל האוהב והאב המסור.
השיחה מפליגה לאגדות, ביניהן על ניסיונותיו של האדם לעוף כציפור. אני מספר לילדים על האחים דדלוס ואיקרוס – אשר הדונג שהדביק את כנפיהם נמס בניסיונם להגביה טוס ולהגיע קרוב לשמש…
“זהו הסיפור של אבא שלי”, קופץ אמיתי, “אבא הגביה טוס עם הפנטום והתקרב מדי אל הטילים אז החום שלהם פרק את כנפי המטוס…”. אני מעלה את נושא הגבורה של אביהם, מסביר כי מותם של גיבורים הוא שעושה את הניצחון ומחזק את האחרים, מקיים את הנשארים. “מה זה מועיל לי ? אפילו שהיה מציל את כל העולם, אני איבדתי את אבא שלי”… אומר ישי בקול חרישי.
2022
הילדים ישי ואמיתי גדלו והקימו משפחות. ישי הוא עורך דין ואמיתי מנהלן בקריה האקדמית בקרית אונו. דבורה חיה לבדה בבת ים. לפני עשרות שנים הוחזרו למשפחתו הסרבל והכיפה עם גופתו של אהר’לה, שעון היד לא היה בין הפריטים שהוחזרו. לפני כשבע שנים, במבצע מיוחד של המוסד, הוחזר שעונו של אהרל’ה למשפחתו.
אחותו של אהר’לה, בלהה מארחת אותי בביתה ברעננה, היא נשואה לישראל קרן, רואה חשבון ולהם שני ילדים ונכדים. כיום הם הגרעין הקשה של המשפחה שהתפרקה, מנסים לנהל אורח חיים דומה למשפחה מאושרת. בלהה מתארת בעיניים לחות את הקשר ההדוק עליו שמרה לאורך השנים עם ישי ואמיתי, “ליוויתי אותם במשך ארבעים שנה בלבטי נערותם, בשירותם בצבא, בהקמת משפחתם, בהולדת ילדיהם, בארוחות ליל שבת, בימי הולדת ואזכרות. ידעתי שהם זקוקים לאהבה, למילה טובה, שמישהו יעריך את מעשיהם, צריכים אימא ואבא.”
באחת מן האזכרות, מול אולם מלא אנשים,” מספרת לי בלהה, נשא ישי דברים לזכר אביו. הוא היישיר מבט אל הקהל וביקש מכל הנוכחים להקפיד לחבק את הילדים ולומר להם כמה הם יקרים ומעוררי גאווה. “לי לא היה אבא שיחבק אותי ויאמר לי שהוא גאה בי.” כך סיים את דבריו.

עצוב ומרגש.