את ‘צ’ק 10′ ב’פייפר’ עברתי די בקלות וכך גם את צ’ק 8 ב’פוגה’. אבל הסולו דרש ממני “תעצומות נפש”.
המדריך שלי סרן גיא גבעתי (שם בדוי) היה קברניט במסוק סופר-פרלון, חניך מצטיין בקורס מדריכי הטיסה שלו, וחדור מוטיבציה. הוא “התערב בהגאים” ואני לא ידעתי, מי נוהג במטוס. וכשלא עמדתי בציפיות שלו, הוא התעמר בי.
“שי, מה יהיה?” שאל אותי גיא יום אחד אחרי טיסת הקפות טעונה. “מה יהיה מה?” שאלתי בתמימות מעושה, למרות שהבנתי מה עומד ‘ליפול’ עליי.
“החניכים שלי עושים סולו בטיסה 17 או 18 ואתה כבר בטיסה 20, מחר 21, מה יהיה?” שאל.
ואני, שכבר ראיתי את עצמי בבקו”ם וחשבתי, שאין לי מה להפסיד, שאלתי בנימוס, “אפשר לדבר בגלוי?” “וודאי”, הוא ענה לי, “אנחנו בקורס טיס, דבר!”
“אתה מתייחס אלי כמו לאפס ואני מתנהג בהתאם!” אמרתי באסרטיביות לא לי.
גיא נבוך מעט ושאל, “ומה אתה מציע?”
“אפשר לדבר בגלוי?” שאלתי פעם נוספת, “ודאי!” הוא ענה, “כבר אמרתי, קורס טיס!”
“תראה”, פתחתי, “חניך לא מחליפים, חניך מדיחים, אז אם אפשר, אני מבקש מדריך אחר”, סיימתי.
גיא הופתע, הוא לא ציפה לחוצפה מנומסת כזאת. החיוך נמחה מפניו, והוא הצביע על החדר של מפקד הטייסת ואמר, “שם המפקד, אני לא הולך לשם, אתה יכול ללכת ולבקש.”
לא העזתי לבקש להחליף מדריך בניגוד לדעתו של גיא, אבל הוא היה הגון ושלח אותי למבחן סולו ואולי למבחן רמה – עד היום איני יודע. מה שידעתי באמת הוא, שלא ידעתי לנחות.
“שי, סולו לא תקבל, אבל אני אלמד אותך לנחות!” הכריז סרן צביקה הבוחן, אחרי שהפחדתי אותו כבר בנחיתה הראשונה. והוא לימד אותי לנחות. את מבחן הסולו הבא כבר עברתי בקלות.
יום אחד כשלוש וחצי שנים מאוחר יותר רס”ן גיא האילתי הגיע לטיסת היכרות בפנטום בטייסת 69 שטסתי בה – יותר משנה אחרי מלחמת יוה”כ, בה לחמתי בסקייהוק. מיהרתי אליו ולחצתי את ידו. “היית המדריך האישי שלי, בוא נטוס יחד”, אמרתי ומיהרתי ל’מבצעים’ – לאייש אותו ב’בק-סיט’ שלי.
בטיסה זאת הראיתי לגיא בנימוס את מה שפנטום ‘יודע’ לעשות ומסוק ‘לא ידע’ לעולם ולרגע הייתי מאושר.
