שעה ועשר דקות ששינו את ההיסטוריה

באדיבות המחבר

ערב קודם, בתום שבועיים של כוננות, נקראנו ב-9 בערב לרדת לטייסת. רן פקר, מפקד הטייסת, קיבל את פנינו כשפניו קורנות, כינס את כולנו בחדר-המלחמה ואמר: “לילה טוב”. יותר מזה אסור היה לו לומר. יותר מזה לא היינו צריכים לשמוע.

04:30 בבוקר, בבית בשיכון המשפחות. דפיקות בדלת. בוקי, הקמב”ץ התורן, קורא לי לרדת לטייסת, וגם אומר לי להורות לריקי לארוז את המזוודות ואת עופר בן השנתיים ולהתכונן לפינוי.

05:00, תדריך אחרון, מעטה הסודיות הוסר. קשה להאמין וקשה להתרגל לעובדה כי הפעם התדריך הוא אמיתי ולא תרגיל. והמבנים שעל הלוח הם מבנים שאכן יטוסו. עדיין מעיקה הרגשה מזופתת שהכול יבוטל או יידחה פעם נוספת, או שהסודיות החיונית תופר עקב דליפה או גילוי, ויחזירו אותנו.

06:30. עמוּס ציוד מילוט, מפות, אקדח וכדורים יצאתי למטוס. המכונאי – אליעזר בַּגָ’יו, נבוך; הוא נשאר כאן, בטוח, מוגן. אני יוצא לקרב. חיוכים, מעט מלים, לחיצת יד ואני סוגר את החופה ומניע. אף מילה ברדיו; דממת אלחוט קפדנית. רדיו אחד מכובה, סגור, ובוחר השידור מכוון לרדיו זה. כך שגם אם במקרה אגע בכפתור השידור שעל הסטיק, אפילו קליק לא יִשַמע. אסור להוציא מלה, אפילו במצב חירום. אם מישהו יֵאלץ להפסיק את ההמראה בגלל תקלה – עליו לעשות זאת בלי לדווח בקשר, למרות הסיכון לחייו ולחיי הטייס שממריא בעקבותיו. כל מבנה מגיע בדיוק בזמן לעמדת ההמראה של המסלול שהוקצב לו. שם מחכה פקח טיסה עם טלפון, לוח וגיר. על הלוח הוראות אחרונות: שינויים בזמנים אם יש, כיוון ועוצמת רוח. לאורך מסלולי ההסעה מתקבצים, מתקהלים אלפי חיילים וחיילי מילואים, מסתכלים בנו, מאחלים לנו הצלחה, מתוחים, חוששים.

07:35. תורנו להמריא. לפנינו כבר המריאו מִבנים ופנו לדרכם. אחרים מחכים לתורם אחרינו. הַסֵדר מופתי. בתוך זמן קצר ממריאים מאות מטוסים, עשרות מבנים, וכל אחד בשעה המדויקת שהוקצתה לו.

אנחנו ממריאים ופונים שמאלה לקיבוץ פלמחים, נקודת היציאה. משם מערבה, נמוך. אות הקריאה “משקוף”. המוביל עודד שגיא, מספר שניים שלו ארנון לבושין, ואני מספר ארבע, יושב על אילן הייט. אנחנו בדרך למצרים, לשדה-התעופה קהיר-מערב, בסיס המפציצים הראשי של חיל האוויר המצרי. זמן הטיסה 25 דקות במדויק.

כל חיי כטייס התאמנתי, התכוננתי ולמדתי לקראת טיסה זו. שעות רבות של אימון בנִווּט נמוך, מעל היבשה ומעל הים; מאות טיסות אימון לתקיפת שדות-תעופה, הפצצות וצליפות בכל השיטות האפשריות. דיונים מבצעיים, הכנת מפות, שינון המטרות, לימוד מודיעין ואין-סוף תרגילים. ועכשיו אנחנו בדרך! וכל עם ישראל צופה בנו, כל העולם עוקב אחרינו. אנחנו בדרכנו לשנות את מפת המזרח התיכון, לכתוב תוך שעה פרק שלם בהיסטוריה. להגדיל את שטח המדינה מכתם זעיר על המפה לאימפריה רחבת-ידיים.

טסים מערבה, ואחרי 10 דקות פונים שמאלה לכיוון המטרה. מֵי הים תחתינו הולכים ומצהיבים ככל שאנו מתקרבים לחוף. עוד מעט נעלה על אדמת מצרים, באזור ביצות המלח שמזרחית לאיסמעילייה. כל אחד מאתנו יודע את הנתיב כולו בעל-פה, זה שבועיים שאנחנו חוזרים ומשננים אותו. המוביל, עודד, מנווט ואנחנו יושבים עליו. מספר שלוש עוקב אחרי הנווּט, מזדהה, בודק. אם יגלה טעות בנִווּט יש לו בעיה: אסור לו להוציא מלה. אם מספר אחד יתקלקל, מספר שלוש יצטרך להחליף אותו, ועליו להיות מוכן לכך בכל רגע. אנחנו, מספרי שניים, אמורים לשמור על מקומנו במבנה, ולהסתכל סביב, לחפש מטוסי אויב, להגן. אבל גם אנחנו עוקבים אחרי מהלך הטיסה, יודעים בעל-פה לְמה לצפות לאורך הנתיב בכל דקה ודקה.

אנחנו מתקרבים אל חוף האויב. הנה ביצות המלח ואחריהן התעלה. חוצים את תעלת סואץ על-יד תחנת-הרכבת, בדיוק בזמן ובדיוק בַמקום. יחד אתנו באוויר עשרות מבנים אחרים רצים כל אחד אל מטרתו. אבל השקט מוחלט, אף מלה בַקשר, הרגשת שלוָוה, כמו טיול של שבת. אנשים למטה עומדים ומסתכלים בנו באדישות, בטוחים שאנחנו מטוסים שלהם. 

אנחנו עולים על הדלתה של הנילוס. הנוף משתנה, מביצות מלח מדבריות לשדות חרושים, עצים ותעלות מים. ועדיין שקט ושלווה. אף אחד לא מדבר, אף אחד לא חושד בנו, אף אחד לא יורה בנו.

ופתאום – דיבורים, על הערוץ המשותף. השעה 07:45 , שעת ה”ש”. סוף דממת האלחוט. שומעים את המבנה של רן פקר בשדה-התעופה אינשאס. משונה לחשוב שהם כבר יודעים ומרגישים מה זו לחימה ואילו לגבינו קרב אמיתי תחת אש, זה עדיין מסתורין.

ממשיכים לרוץ. שומרים על הכיוון, על מהירות מדויקת, על גובה נמוך. עושים טיול בדלתה של הנילוס, כמו תיירים. אנחנו רצים לאורך תעלת מים עליה שטות בשלווה סירות-מפרש. כפר קטן, בית-ספר, וילדים משחקים בחצר. עיזים בורחות בבהלה. מכוניות נוסעות בכבישים, רכבות מובילות אנשים לעבודה, פלאחים עובדים בשדות. הדלתה מצטיירת כארץ ענייה, אך פורייה, ירוקה, עשירה במים, עם עצי דקל וכפרי בתים הבנויים טיט ובוץ.

מתקרבים. אני מביט בשעון העצר, מחוג השניות רץ. עוד שלוש דקות למשיכה. פחד? מתח? משהו זז בתוכי. רצים 500 קשר, 8.5 מיל בכל דקה. הנִווּט מדויק להפליא: אנחנו בול על הנתיב ובול בזמן. תיאום הזמנים חייב להיות מדויק. אנחנו לא נהיה ראשונים בקהיר-מערב, לפנינו רביעייה מטייסת המיראז’ הדרומית. כשהם יוצאים אנחנו נכנסים. אם נקדים בכמה שניות – ניכנס לתוך התקיפה שלהם, נפריע להם, נסכן אותם. אם נאחר, ניתן אפשרות להגנת השדה להתאושש, להתארגן ולחכות לנו.

צעקות ברדיו, ראשוני הנפגעים. מישהו נהרג. אחֵר מדווח על מצנח. זה רציני, זו מלחמה. זה איננו טיול של שבת. פה יורים, פה הורגים, פה נפגעים.

העיירה טוּח’ בצד ימין של מסילת הברזל… איפה הכפר הקטן עם השם המסובך שצריך להיות בצד שמאל? הנה הוא. בדיקה אחרונה של מפסקי החימוש, כולם מופעלים. שגיא מתרומם קצת לזהות את המטרה. עשן שחור מתגלה לפנינו. זו כנראה המטרה. מה זה עשן, עננים שחורים מתרוממים אל על, קודמינו השאירו פה בלגן רציני. להם היה יתרון ההפתעה, לנו כבר אין. הנ.מ. בשדה יורה כמו משוגע, פוּפים לבנים ושחורים מתפוצצים סביבנו.

חוצים את זרוע הרוזטה של הנילוס בדיוק בפיתול, פונים דרומה ומושכים. האדמה מתרחקת תחתינו, כל אחד מחפש את מטרת ההפצצה המיועדת לו. אבל רואים רק עשן שחור וקצה מסלול מבצבץ ממנו.

08:00. שגיא מתגלגל על הגב, נכנס בדיוק בזמן, בדיוק במקום, הכול לפי התוכנית, אבל שלא כמו בתוכנית אני לא רואה כלום, העשן בא ממפציצי TU-16 בוערים. עוד חמש שניות וגם אני מתגלגל על הגב, מכוון עצמי לא להתרומם מעל גובה הכניסה המתוכנן, מתארגן ונכנס, בדיוק לאורך המסלול.

העשן בא ממפציצי TU-16 בוערים….

ש… שקט, אין התרגשות, אין מלחמה. יש רק כוונת ומסלול. כל היתר מת. כל חיי למדתי, התאמנתי, תרגלתי לקראת יעף בודד זה. הראש עובד בקדחתנות, בודק נתונים. היד מטיסה בעדינות. העיניים מחוברות לכוונת. זווית הצלילה – חייבת להיות 35 מעלות, אחרת הפְצצות לא יחדרו. המהירות גם היא קריטית, חייבת להיות 450 קשר בסוף היעף. צוללים. אני מטיס את הכוונת, ובזווית העין עוקב אחרי מד הגובה. 5,000 רגל… מריץ את הכוונת לאט לאט לאורך מרכז המסלול. 4,000 רגל… תיקון קל בכוח המנוע, מלטף את כפתור שחרור הפצצות עם האגודל. 3,000 רגל… הנשימה נעצרת, הלשון מלקקת את השיניים העליונות. מת העולם – רק כוונת ומסלול הולך וגדל מהר. 2.500 רגל – לוחץ! הפצצות בדרך, שתי פצצות אדירות, חצי טון כל אחת, ננעצות עמוק בתוך המסלול, מתפוצצות ומשמידות אותו. אני מושך, ויוצא. לפַני מתגלה מפציץ TU-16 עומד בסוף המסלול. אצבע על ההדק… כוונון… צרור! פגע – בכנף! יאללה, החוצה, שובר מערבה. איפה הייט? קשר עין. אני חותך ונכנס למקום. טסים נמוך, רצים מהר, המנוע פתוח עד הסוף, ברזל בברזל. עוד פעם פונים. הנ.מ. יורה עלינו. לא חושבים עליו, שיירה! מושכים. שוב מתגלה השדה, אפוף עשן. הזוג הראשון כבר בַּיַעף, באים בכיוון אחר, בניצב לנו. הם יוצאים ואנחנו מתגלגלים ונכנסים ליעף צליפה.

את השדה אני מכיר בעל-פה, את המטרה עליה אני אמור לצלול שיננתי אלף פעם. אבל הכל שונה: עשן אופף את הכול, מסתיר מפריע. אני צולל לכיוון השדה ומחפש על מה לצלוף. יש. בצד ימין מצאתי לַיין של מיג 17. אני משתולל, טס חריף, גס, פרוע. מושך בכוח את הכוונת אל שורת המטוסים. מייצב אותה. מחכה לטווח. יורה. פוגע – ושום דבר לא קורה. הם נפגעים אך אינם נדלקים. דמיים? מטוסים מעץ? כנראה! אין זמן להתעצבן, אין פנאי להצטער. מושך החוצה. מגדל-פיקוח מתגלה לפנַי, המהירות עצומה. אני מנסה לצלוף בו. מפספס. איפה הייט? מצאתי. אני מצטרף חזרה למקום במבנה.

הקצב רצחני. שמאלה, נכנסים הפעם ממערב. מושכים. מתגלגלים. צוללים. TU-16. פגעתי. החוצה. ימינה, נכנסים עכשיו מדרום. הזוג הראשון חולף. נקיים. אנחנו מושכים ונכנסים. לפנינו רק עשן. לא רואים מטרות, לא רואים כלום.   צד ימין של השדה הוא שלי ביעף זה. הייט לוקח את צד שמאל. אז מה הוא עושה כאן? הוא אינו צולל אל הצד שלו! הוא בא לצד שלי! הוא מפריע לי. אנחנו צוללים על אותה מטרה, נתיבי הטיסה שלנו מתכנסים, עוד שנייה נתנגש. הצד שלו מלא עשן אז הוא בא לצד שלי. אני מוותר, עושה לו מקום, לוקח ימינה ומחפש מטרה. נשארו לי שניות בודדות לחפש, לזהות, לשים כוונת ולירות. המטוס קופץ, מקרטע, רוקד, רועד. המהירות עצומה. הרעש בתוך התא אדיר. אין לי מטרות! אני צולל סתם! אני מסכן את עצמי ואת המטוס בתוך קלחת של אש נ.מ. לשווא! זנב של TU-16 מבצבץ מתוך הדיר בו הוא חונה. רק זנב – היתר מוסתר. אני מנסה לכוון ויורה. מאוחר מדי! לא הספקתי להתארגן ופגעתי בחומת הדיר. אני מתרגז, מצטער, מקלל – ויוצא מן היעף. זהו, גמרנו. עכשיו הביתה.

08:45. שעה ועשר דקות עברו ואנחנו שוב על הקרקע בתל-נוף. קהיר מערב – הושמד, חיל האוויר המצרי – הושמד. שעה ועשר דקות שהפכו מדינה במצור לאימפריה מנצחת. שעה ועשר דקות ששינו את ההיסטוריה. שעה ועשר דקות ששינו אותי מטייס של ימי שלום לסוס מלחמה ותיק.

שתפו את המאמר

מנוי
Notify of
guest

0 Comments
Inline Feedbacks
צפה בכל התגובות
0
Would love your thoughts, please comment.x