“סלט ירוק”-צעדים ראשונים ופיתוח

בשנות ה-70 של המאה הקודמת פנה משרד הביטחון לממשלת ארה”ב בבקשה לרכוש מטוסי תדלוק באויר מסוג בואינג KC-135A “סטרטוטנקר”. הסיבה לפנייה זו היתה, מחסור במטוסי תדלוק באויר בעלי יכולת לתדלק את מטוסי הקורנס והנץ של חיל האויר (שהיו  בעלי Receptecle-פתח תדלוק נקבי בגב המטוס), וזאת לאחר שמטוסי הענק (סטרטוקרוזר) יצאו משירות. למעשה, לחיל האויר לא היתה יכולת לתדלק באויר מטוסי קורנס במשך 13 שנים למעט מערכת שהיתה אלתור הנדסי שנעשה בתוך חיל האוויר.

פניית משהב”ט נענתה בשלילה בטענה שמטוסי ה-KC-135A הינם נשק אסטרטגי האסור במכירה (למרות שהממשל התיר מכירת מטוסים כאלה לבעלות ברית אחרות של ארה”ב כגון צרפת והטענה היתה שהם דרושים כדי לתדלק את מטוסי ברית נאט”ו).

בדיונים שהתקיימו אז, טען גבי אלוני, שהיה אז מהנדס ראשי  באגף אביזרים בחטיבת בדק מטוסים שבתעשיה האוירית, כי הוא מסוגל לתכנן וליצר בתעשיה האוירית מערכת תדלוק באויר בהתבסס על פלטפורמה של מטוס בואינג 707, ועל אותם עקרונות הנדסיים ששימשו לפיתוח מערכת התדלוק במטוסי ה-KC-135A. יש לציין כי התקנת מנור התדלוק (ובשפה המקצועית “Boom”)  היתה צריכה להיות מקצועית מאד. התקן חייב עמידות בכוחות משיכה ולחץ עד ל-20,000 פאונד.

חיל האויר הסכים לממן את הפרוייקט, שניתן לו השם “סלט ירוק”.אלוני התמנה כמנהל הפרוייקט ,ובהנחייתו רכשה התע”א מספר מטוסי בואינג 707 משומשים. הוא גם מצא מספר מערכות תדלוק בבסיס דייויס מונתן-מגרש הגרוטאות הענקי של ח”א האמריקאי, והכל הועבר ארצה לתעשיה האוירית.

גבי הסכים לקבל אותי לעבודה בפרוייקט בשנת 1978 ולעזור לו בנושאי העברת הדלק וההידראוליקה של המערכת, ובהנעת מפעיל הסרוו שהפעיל את כנפוני הניהוג של המנור, (שכונו Ruddervators). החידוש העיקרי של הפרוייקט היה שימוש המפעיל במצלמות.

תכננתי את מערכת כבלי הפלדה שמשמשת להפעלת שסתום הסרוו של הכנפונים, מעמדת מפעיל המנור עד לכנפונים. את השסתום עצמו הבאתי משה”ל-מפעל ההידראוליקה של התע”א. במקור שימש השסתום (תוצרת דאסו, מק”ט 103.33) להפעל האלוונים בכנפי המיראז’.

בשנת 1979 כבר היה צריך לבנות מתקן בדיקה שיאפשר את הפעלת המערכת על הקרקע. גבי בירר ומצא שבבסיס תל נוף ישנו מטוס קורנס שיצא משירות. לאחר תיאום עם ח”א הוא שלח אותי לשם עם שני מסגרים וכלי חיתוך כדי להסיר מהמטוס את פתח התדלוק באויר ולהביאו לתע”א. המטרה היתה להתקינו על מתקן הבדיקה כדי לבצע את ההתחברות של שסתום התדלוק הנמצא בקצה מנור התדלוק עם פתח התדלוק שהותקן במתקן הבדיקה. הבדיקות שבוצעו במתקן היו העברת הדלק וסיגנלים (Contact Made ) המראים למפעיל המנור (ובכינוי המקצועי “Boomer “) שהחיבור בוצע. בבדיקות החשמליות נעזרנו באלקטרונאי  מנחם גור.

המערכת נוסתה, הורכבה על מטוס ראם מס’ 140 של טייסת 120 (שצבר עד לאותה עת  56,999 שעות טיסה) ולאחר ניסויי טיסה ותדלוק הפכה למבצעית, על ניסויי הטיסה ניתן לקרוא במאמרו של יזהר נוי “סלט ירוק-ניסויי טיסה “ באתר זה.

בהמשך יוצרו מערכות נוספות ומטוסי בואינג נוספים הוסבו לתדלוק באויר. מטוסים אלו  האריכו מאד את הטווח המבצעי של מטוסי הקרב של חיל האויר. צוות הפיתוח זכה בפרס קפלן שהוענק לו בשנת 1987.

גבי אלוני, במומחיותו במערכות תדלוק אוירי הביא לתע”א פרוייקטים נוספים של הסבות מטוסים לתדלוק באויר כגון הסבת ארבעה מטוסי 707 של חיל האויר המלכותי האוסטרלי לתדלוק באויר בשיטת Probe & Drogue (סל תדלוק). לבסוף תע”א הסבה מטוס אחד בלבד.