סיירי אויר

בתחילת שנות השמונים של המאה שעברה, ממש בצעדים הראשונים של המעבר מאמצעי תצפית אופטיים לאמצעים מבוססי CCTV, נשלחתי כנציג הטייסת לטיסת הערכה (evaluation) למערכת תצפית חדשה כזו. הרעיון היה ליישם שיתוף פעולה בין מטוסי תצפית מוטסת (תצ״ם) לבין מטוסי קרב חמושים בנשק אלקטרו-אופטי מנגד. זו הייתה התקופה שבה התחילו להבשיל פתרונות למענה לתקיפת טק״א נייד.

המצלמה שהותקנה במטוס "עגור" (Dornier Do-28) הייתה מבוססת על אמצעי קרקעי וכונתה בחיל האויר "בירטל כחול". היא עשתה מהפכה אמיתית בתחום התצפית הקרקעית. לפתע ניתן היה לראות מטרות בסדר גודל של טנק בטווחים של 20-30 ק"מ, טווח שבעדשות האופטיות המעולות ביותר נחשב עד אז בלתי אפשרי.

המצלמה הותקנה על חצובה לפני זוג המושבים האחוריים. היא לא הייתה מיוצבת לאופק, אלא רק משוככת (Vibration-Dampened / Passive Mount), ולכן היה על המפעיל "לנהוג" אותה כל הזמן כדי לשמור את המצלמה "על המטרה". שני הסיירים האוויריים שישבו מאחור עסקו באיתור המטרות וזיהוי רכיביהן, ומפקד המשימה, שישב במושב הימני, ניהל את הקשר עם יחידת הבקרה והכווין את מטוסי הקרב.

אני נשלחתי לבדוק האם התמונה שמתקבלת בתא מאפשרת למפקד המשימה זווית ראייה כזו שתספק לו שפה משותפת עם מטוס הקרב. בשל הפרשי הגבהים, נוצר הבדל בזווית הראייה בין שני המטוסים, כך שהשטחים המתים שנוצרו מהזווית השטוחה יותר של המטוס הקל עלולים לגרום לתיאור מטרה שונה ממה שמטוס הקרב רואה.

עניין נוסף שהטריד את הסיירים היה שהתמונה עדיין הייתה בשחור-לבן. הם התרגלו במשך שנים להעביר תיאורי מטרה תוך שימוש בצבעי המשטחים כעזרי זיהוי. את זה פתרתי להם די מהר, כשהסברתי שגם התמונה שרואה נווט הקרב היא בדיוק באותו שחור-לבן. למעשה, יש פה אפילו יתרון.

כשהוטלה עליי המשימה, לא הקדשתי מחשבה לכל ההשלכות. התרכזתי בלימוד זירת התרגיל – אזור הגליל, אזור הררי ומיוער, עם הרבה שטחים נסתרים. ניסיתי לדמיין איך תיראה התמונה מזווית שטוחה, ומהם האזורים שמהם כדאי להתחיל את "הולכת התמונה" לעבר אזורי המטרות.

הגעתי בבוקר לבסיס שדה דב, משכנה של טייסת 100. לשמחתי, גיליתי שקברניט המטוס הוא "פוח" – קיצור של "אפרוח". אנחנו בני אותו קורס, והיינו ביחד בטירונות בתחילת קורס טיס. באחד בלילות חילקו אותנו לזוגות. אני מטר שמונים ושבע, הוא – בימים טובים ובנעליים גבוהות – מטר שישים. ומשם והלאה, בכל תרגול סחיבת פצוע, עבדנו בזוגות הקבועים. בדרך כלל ובאופן טבעי, אני סחבתי אותו – קלי קלות. אבל המ"כ התעקש על חלוקה צודקת בנטל, ואני מצאתי את עצמי תלוי על כתפיו, משתדל שידי ורגלי לא ייגעו באדמה. למזלי, הייתי גבוה ושדוף, ופוח – מושבניק מוצק וקשוח, רגיל לסחוב עגלים – נשא אותי כאילו אני עוד עגלה ברפת.

הטירונות הייתה בחורף, באדמות בור סמוכות לכביש המחצבות – המקום שבו שוכנת היום הכניסה ליישוב אלעד. האדמה הייתה רטובה ובוצית. אני זוכר איך עמדנו שם, אני עליו, מבטי נעוץ בנעליו השקועות לאט-לאט בבוץ, מחשב בראש תוך כמה דקות הידיים שלי הולכות לגעת באדמה…

נעזוב זיכרונות. פוח פוגש אותי בתדריך – גם הוא שמח לראות אותי. סוף-סוף נטוס ביחד. הוא מסתכל עליי בתמיהה: "ככה אתה מתכוון לטוס?" לא הבנתי למה הוא מתכוון. הייתי לבוש לפי הנהלים – סרבל טיסה, נעליים גבוהות. "הבאת מעיל?" הוא שואל. ברור שלא. את המעיל הטוב לטיסה גנבו לי מיד אחרי קורס טיס, ומאז אין לו תחליף. וגם – מי טס עם מעיל? זה צפוף וחם מדי!

פוח, שחשב שגם אני עשוי מחומרים קשוחים כמוהו, ירד מזה והמשיך בתדריך. בסוף התדריך הלכנו למטבחון. חשבתי שנקבל לחמנייה עם חביתה וקצת ירקות – כמו אצל מאמא עזיזה בהטייסת – אבל הפתעה: צידנית פיקניק עמוסה כל טוב, שסחיבתה למטוס היא באחריות טייס המשנה. במקרה הזה – אני.

התעכבנו עוד כמה דקות במבצעים. הסיירים הלכו להצטייד בערימת הציוד שלהם. כשהגענו למטוס – הם כבר היו בתא האחורי. לא שמתי לב איך הם לבושים. נכנסנו, נקשרנו, ותוך דקות היינו בדרכנו צפונה. הרעש היה בלתי נסבל. למזלי, היו לי אטמי אוזניים בסרבל.

די מהר התחלתי להבין את עומק הבעיה. למרות הדלתות "הסגורות", התא הלא-מדוחס היה קר במיוחד, עם זרימת אוויר מחרישה. ככל שטיפסנו – המצב רק החמיר. את התאוריה על ירידת טמפרטורה עם הגובה הכרתי, אבל לא חשבתי שהמיזוג במטוס אמור להיות גם בשביל חימום.

בגובה עשרת אלפים רגל – מסכות חמצן. בטייסת קרב זה סטנדרט – אתה עם מסכה כל הזמן. כאן – זו חוויה שונה. מסכה עם שקית מתנפחת ומתכווצת, רצועות, צינור ארוך למיכל חמצן. בכל תזוזת ראש אתה מרגיש כאילו יש לך חדק. כל נשימה מלווה ברעש מוזר. ישר נזכרתי ב"איש הפיל".

מהר מאוד, הידיים שלי, בלי כפפות (נשארו בג'י-סוט בטייסת, כרגיל), הולכות ומכחילות.

פוח קולט את המצב – אנחנו רק בתחילת הטיסה, ויש עוד שלוש שעות לפנינו. הוא זורק מבט אחורה אל הסיירים: "יש לכם משהו לתת לו?" אני מסתובב ורואה אותם יושבים עם חרמוניות, משקפי סקי, ועל הברכיים שמיכות צבאיות עבות. הם מוותרים על אחת מהן עבורי – ואני מתעטף, מתחמם וחוזר לחיים.

באזור הביצוע בגובה כ-15 אלף רגל – הם מעבירים אלי מסך טלוויזיה נייד קטן, מחובר למצלמה. זו מערכת אב-טיפוס, הכול מאולתר. לא ממש בטוח לטוס עם כזה דבר משוחרר בתא – אבל אנחנו בישראל.

איכות התמונה מפתיעה לטובה – חדה יותר ממערכות אלקטרו-אופטיות שהכרתי. אבל כשאני מנסה לזהות את השטח לפי פנקס התצ"אות שהבאתי – אני מגלה את הקושי: זווית התצפית השטוחה מקשה מאוד על ההתמצאות.

אני מקשיב לתיאורים שהסיירים נותנים בקשר לחבר'ה שלנו באוויר. הם רואים רכס ומאחוריו את המטרה. אבל לא תמיד רואים שהרכס הנצפה מסתיר עוד רכס ושדה – ולכן יש צורך להשלים בין תמונת המצלמה לתצ"א הקרבית. זה לא טריוויאלי.

אחד הסיירים מתמקד בתצ"א השטוחה, השני משלב בין שתי התצ"אות לבין תמונת המצלמה, ומעביר את התיאור לצוותי הקרב. כך אנחנו מבלים את שלוש השעות הבאות – ברצף של הכוונות.

המצלמה עצומה, תופסת כמעט את כל רוחב התא – ולכן אפשר להסתכל רק לצד אחד. טסים לכיוון אחד ומכוונים, חוזרים "על ריק". בנתיב ההכוונה – מהירות נמוכה מאוד, כמעט מהירות הזדקרות. בנתיב החזרה – המהירות המקסימלית. שתי המהירויות נראות לי כמעט זהות – בתחום בו מד מהירות של מטוס קרב בקושי מגיב.

באחד הנתיבים המתים אני מבקש להטיס – קצת כדי להרגיש את המטוס, בעיקר כדי להקל על התחושות. ההגאים קשים, רועדים. הכול מכני. תנועות תיקון גדולות.

בהמשך אני מתבונן בפוח מטיס בנתיב האיטי – ריכוז מלא, תנועות עדינות, שמירה על יציבות בשביל הסיירים.

סיימנו את המשימה, התחלנו לחזור. אצלנו זה עניין של כמה דקות – סגירת מנוע, הנמכה, נחיתה. כאן – כמעט שעה של טיסה באוויר קופצני. מארגנים את התא: מקפלים שמיכות, אורזים ציוד מודיעיני, מחזירים את המסך, מאבטחים את המצלמה.

נחתנו בשלום. תחקיר מקיף. וגם המלצה לתדרוך איש הקרב הבא שיצטרף – ואיך לדאוג שהוא לא יתפגר באוויר…

מאז חיל האוויר עבר כברת דרך – גם בתו"לים וגם בטכנולוגיה. היום את רוב המשימות האלה כבר עושים כטמ"מים. אבל כל חצי שנה, כשאני מדריך את אנשי טייסת 100, אני פוגש את סיירי האוויר הצעירים של ימינו. הם כבר לא קופאים, ואמצעי התצפית שלהם טובים יותר. אבל המשימה – והאיכות האנושית – נשארו קריטיים בדיוק כפי שהיו אז.

סיפר לנו רס"ן (דימ') אמציה תבואה, שהטיס מטוסי עגור:

מאוד אהבתי את ההתבוננות של "מקבל שירות". אכן, במשימות הללו הקור היווה מכשלה מהותית. בקוקפיט מלפנים כל אחד זכה לצינור "אוויר חם" לרגל אחת שהגיע מדוד בו להבת אש גלויה בחרטום (וגרבי ניילון לא הזיקו).

בתמונה העליונה עגור 002 עם "חלון אופטי", בתחילת הדרך עם המערכות אלקטרואופטיות ("מראה מיוצבת") הפרספקס בדלת/חלון שיבש מאוד את יכולת התצפית. הטיסות בוצעו בגובה 18,000 רגל ללא דלת, ומשך הגיחות היה קצר משמעותית מיכולת השהייה של המטוס באוויר, בהתחשב בסיבולת הצוות להתמודד ולתפקד בקור. תודה לכותב המאמר