כל מי שטס ומנחית מסוקים בלילה יודע שאין תחליף אמיתי לאורות מסלול. מהם למדנו לזהות זווית גישה ולבצע נחיתה מדויקת, או לחלופין להסתמך על אמצעים מתקדמים כמו VASI או ILS. אבל בשטח, ובמיוחד בלילה הפתרון הפשוט והיעיל ביותר הוא טרפז תאורה שהונח כהלכה.
זה אולי נשמע פשוט: ארבעה פנסים המסודרים בצורת טרפז, כשהבסיס הרחב (30 מטר) פונה אל כיוון הגישה, והבסיס הצר (15 מטר) מציין את קצה הציר. אבל כשהטרפז מוקם נכון – זו מערכת הכוונה פשוטה, בטוחה ויעילה להפליא.
הנמכנו תמיד כך שבשלב הריחוף, הפנס הקדמי בצד בו יושב המטיס יהיה קרוב אליו, ויאפשר ראות מיטבית עד הנגיעה בקרקע גם שענני חול עלו ממנה.
אני עדיין זוכר את מדריכי הטיסה בלום ומרשנד מלמדים אותי, בשנותיי הראשונות בטייסת, איך להקים טרפז תקני עם בסיסים מקבילים, במרחק נכון, ובקו ישר.
זה הפך מהר מאוד לחלק מהשגרה, לריטואל קבוע של טיסות הלילה: מסוק אחד יוצא מוקדם ומציב טרפזים לקראת חשיכה, עבור שאר הכוח שמגיע בהמשך לנחיתה בטוחה בשטח מתוחם ונקי ממכשולים.
אבל מה שמסודר בטייסת, לא תמיד עובד כשנוחתים על טרפזים שהונחו על ידי כוחות קרקעיים. שם, היצירתיות לעיתים גוברת על ההיגיון והביטחון.
זכורה לי במיוחד טיסת לילה בסיני, חשוך משחור, עם יהודה אשכנזי כקברניט. היינו בדרכנו לנחיתה בתרגיל אצל כוח קדמי, שדני שניידר שימש בו כקת"א. ידענו את גובה השטח, תכננו את הגישה בהתאם. אבל כבר במעבר ראשון מעל הטרפז משהו לא התאים. הטרפז נראה קטן מדי, כאילו תוכנן לגישה מגובה 1000 רגל ומעלה, ולא מ־600 רגל כמתוכנן.
בפיינל, אני מקריא גובה ומהירות. הכול נראה תקין על פניו אך לפתע, מד הגובה האלקטרוני נופל בבת אחת, כאילו צנחנו. שיעור ההנמכה היה תקין, אבל התחושה בבטן לא. יהודה הולך סביב. גם הניסיון השני מסתיים בהליכה סביב.
ואז הבנו: הטרפז לא הונח על מישור אלא על רכס צר, מעין "הר סכין" צר וארוך שהזדקר בניצב לכיוון הגישה. רוחב הר הסכין איפשר לנגמ"ש לטפס עליו אבל לא למסוק להבין בזמן שהטרפז "מרחף" 50 מטר מעל הקרקע שמסביב.
לבסוף נחתנו ליד הרכס וחיכינו שיגיעו אלינו. מי שמקים טרפז חייב לקחת בחשבון את הסיכון ולא להתעצל. עכשיו שיועיל להגיע אלינו.
אבל, את הפרס ליצירתיות אני מעניק ללא ספק ליחידה שהקימה טרפז באמצעות שקיות נייר מלאות חול, שבמרכז כל אחת מהן דלק נר. מראה קסום: כל צלע בטרפז עשויה משורת שקיות מוארות, במרחק חצי מטר זו מזו.
בזמן הגישה, כשרוח הרוטור פגעה בשקיות הן עלו באש באחת, פלטו גיצים לכל עבר, מראה הגיצים שעופפים את המסוק כולו עולים ומתערבלים ויורדים ומושלכים עם רוח הרוטור נראה כפיצוץ זיקוקי דינור. מצד אחד חשש ומצד שני הבנה שאלו בסך הכל חלקיקי נייר… ואז כבו פתאום כאילו כלום לא היה.
נתקלתי גם בטרפזים עם אנטנה באמצע, או עם מכשול לא מסומן באמצע השטח. או טרפז שמישהו החליט להחליף את שני הפנסים הקדמיים בפנסי ג'יפ העומד בכיוון הגישה.
עם השנים, למדתי לקח חשוב: טרפז שלא אני סימנתי בעצמי הוא כנראה ניסיון נוסף להכשיל אותי בנחיתה — או לפחות לגרום לי להעריך מחדש את ערכם של ארבעה פנסים פשוטים באפלה.
הנה עוד אלתור שכמעט שיפד אותי – סטיקלייט על בזנ"ט בגובה מטר