בליל 24 באוקטובר 1969 המריאו מתל נוף שני מטוסי נורד של טייסת 103 עמוסים במטעני "אשלגן" בני 5 טון כל אחד, ששופרו לאחר הלקחים שנלמדו בתקיפה במבצע "בצורת".
המטוסים טסו לכיוון הים, פנו דרומה לעבר מצרים, חצו את החוף המצרי ולאחר מכן זיהו הצוותים את המטרה שלהם שהיתה גשר סוהג' על נהר הנילוס.
בהיותם בצלע הסופית ליעף ההפצצה, נפתחה על המטוסים אש נ"מ חזקה. מטוס מס' 2 נפגע מקליע במיכל הדלק שבאחת הכנפיים והחלה בו נזילה. לאחר מכן פגע קליע נוסף במצנח הוצאת המטען, והמטען נשאב החוצה, כשבאורח נס הוא לא גורר איתו את המשלחים.
כשנשאב המטען מבעד לפתח האחורי שדלתות המטען הוסרו ממנו, הזדקר חרטום המטוס מעלה בחריפות והטייסים היו צריכים להשקיע מאמץ רב בדחיפת מוט ההיגוי קדימה, עד שיצבו את המטוס.
בתוך כך קליע נוסף פגע במנוע שמאל, ובתא הטייס נדלקה מנורת אזהרת לחץ שמן נמוך. הקברניט, שהיה מפקד הטייסת יצחק ברקן, כיבה את המנוע הפגוע , המטוס יצא מטווח אש הנ"מ ולקח כיוון מזרחה יחד עם המטוס השני שגם הוא נפגע במיכל הדלק. לאחר חציית תעלת סואץ הם נחתו בשלום במנחת אבו רודס.
סיפר לנו שמואל ויטמן, שהיה חמש בחיל האויר ונטל חלק בגיחה זו:
| בכל הכתבות בנושא מוזכרים הטייסים והנווטים , במטוס שלנו שהוטס ע”י ברקן היו 3 נווטים 2 טייסים , מכונאי מוטס , 2 מדריכי צניחה שתפעלו את המצנחים של הפצצה ושני חמשים שהפעילו את המרעומים של הפצצה.בכל הכתבות מזכירים רק צוות אוויר. כשהגענו ליעד, העיר סוהאג’ היתה מוארת באור יקרות . ברגע אחד כבו כל האורות , השתרר חושך מוחלט ונפתחה אש תופת . הפגז הראשון קרע את הכבל שהחזיק את הפצצה , הפצצה התגלגלה באיטיות החוצה ונפלה על העיר במקום למים . פגזים נוספים פגעו במטוס ביניהם נפגע צינור דלק, ודלק התחיל לזרום החוצה . בנזין מטוסים הוא באוקטן מאד גבוה, למיטב זכרוני 120 והיה חשש לשריפה , נתבקשתי ע”י המכונאי המוטס כוהנים להסתכל על המנוע ולראות שלא פורצת אש . אחרי זמן קצר כובה המנוע והדלק נסגר. היה גם חשש שנותקף ע”י מטוסי קרב מצריים וטסנו מאד נמוך בכיוון ראס סודר , לפני המסלול כמעט שפשפנו את הגלים . נחתנו בראס סודר, תדלקנו את המטוס ידנית , והגיע צוות מתל נוף בנורד אחר במטרה לנסות לתקן את הפגיעה . גם מפקד הבסיס אל”מ שטופר הגיע , ולבסוף הוחלט להמשיך עם מנוע אחד עד תל נוף. הגענו בסביבות ארבע בבוקר , ובמשך יומיים נוספים שמעתי את זמזום המנועים באוזניים . |
כולם מהללים את אלופי ההפלות, אבל אומץ אמיתי זה להכנס ללב האמ"ט עם "אוטובוס מעופף" שטס לאט ובעל כושר תימרון שואף לאפס!
כמי שהשתתף במבצע אומר כך , בכל הכתבות בנושא מוזכרים הטייסים והנווטים , במטוס שלנו שהוטס ע"י ברקן היו 3 נווטים 2 טייסים , מכונאי מוטס , 2 מדריכי צניחה שתפעלו את המצנחים של הפצצה ושני חמשים שהפעילו את המרעומים של הפצצה, בכל הכתבות מזכירים רק צוות אוויר.
כשהגענו ליעד העיר סוהאג' הייתה מוארת באור יקרות , רגע אחרי כבו כל האורות , השתרר חושך מוחלט ונפתחה אש תופת .
הפגז הראשון קרע את הכבל שהחזיק את הפצצה , הפצצה התגלגלה באיטיות החוצה ונפלה על העיר במקום למים .
פגזים נוספים פגעו במטוס בינהם נפגע צינור דלק ודלק התחיל לזרום החוצה , דלק מטוסים באוקטן מאד גבוה למיטב זכרוני 120 , היה חשש לשריפה , נתבקשתי ע"י המכונאי המוטס כוהנים להסתכל על המנוע ולראות שלא פורצת אש , אחרי זמן קצר כובה המנוע והדלק נסגר.היה גם חשש שנותקף ע"י מטוסי קרב מצריים וטסנו מאד נמוך בכיוון ראס סודר , לפני המסלול כמעט שפשפנו את הגלים .
נחתנו בראס סודר , תדלקנו את המטוס ידנית , הגיע צוות מתל נוף בנורד אחר במטרה לנסות לתקן את הפגיעה , גם מפקד הבסיס הגיע אל"מ שטופר , בסוף הוחלט להמשיך עם מנוע אחד עד תל נוף הגענו בסביבות ארבע בבוקר , במשך יומיים נוספים שמעתי את זמזום המנועים באזניים , בכך תם הסיפור , אני הייתי אחד החמשים.
הי שמואל.
תודה על העדות.תגובות כאלה אנחנו תמיד מחפשים מאלה שהיו שם. ברשותך אעלה את תגובתך לכתבה באתר.