ב-26 בינואר 68 נעלמה הצוללת “דקר” בהפלגת הבכורה שלה מנמל פורתסמות’ לנמל חיפה. על סיפונה של הצוללת היו 69 אנשי צוות. החיפושים אחריה נעשו בים ובאויר ע”י מטוסי ח”א היווני, ע”י ספינות חיל הים, ע”י ספינות הצי המלכותי ע”י ח”א המלכותי הבריטיים שיצאו מקפריסין וע”י מטוסי נורד של טייסת הפילים שיצאו מתל נוף. החיפושים לא נשאו פרי, ולבסוף התגלו שרידי הצוללת ב-28 במאי 99 בעומק 3 ק”מ על נתיב השיט שלה במרחק 485 ק”מ מחיפה.
על החיפושים שביצעו מטוסי הנורד סיפר אל”מ (מיל’) אורי דרומי שהיה באותה תקופה נווט בטייסת 1
כנווט צעיר בטייסת תובלה, למדתי לראשונה כיצד תרגיל חיפוש ימי חסר תכלית לכאורה, שאותו ביצענו עד לעייפה בבית הספר לטיסה, הופך כהרף עיין לדבר החשוב ביותר שצה”ל כולו עושה. היינו ממריאים עם שחר,במזג האויר הסוער של חורף 68′ , ויוצאים אל הים לחפש את ה”דקר”.
כל נורד קיבל גזרה משלו והחל בסריקה איטית, בריבועים הולכים וגדלים. פעם ראינו כתם שמן גדול והזנקנו אליו את ספינות חיל הים. שעות חגנו מעליו, אך לא נמצא קשר בינו לבין הצוללת האבודה. למחרת טסנו הישר אל כרתים, בדיוק בנתיב המתוכנן של ה”דקר”. בדרך דיברנו עם מטוסים בריטיים ויווניים, ועם ספינות רבות שהשתתפו בחיפושים, והתוודענו אל אותה אחוות יורדי ים ואנשי השחקים, שאינה מכירה בגבולות של לאום ושפה. אפילו הסורים והלבנונים עשו מחווה: יום אחד הם הרשו לנו לטוס לאורך החוף צפונה, מעניקים לנו את הזכות להשקיף משתאים על בירות היפה. חיפשנו מול חיפה וחיפשנו בחוף סיני, חיפשנו בכל מקום, אך את ה”דקר” לא מצאנו.
עד אותו רגע שבו נעצרה משימת הצוות כולו. היה זה לקראת סיומה של הגיחה היומית, כאשר מחווני הדלק רמזו לנו כי הגיעה השעה לחזור הביתה. מבט אחרון בטרם פרידה על הים, שלקראת שקיעה רגע מזעפו, ואז נפלטה צעקה:”הנה היא!”
זינקנו קדימה, משילים באחת עייפות בת שבוע, מחזירים לעינינו המטושטשות את חדות הראייה, וצופים המומים בבלתי-יאמן.המים החלקים כראי החלו לבעבע, ומתוכם הגיח לאיתו גוף כהה, דמוי סיגר. ה”דקר”! אך בטרם ניתן דרור לשמחתנו, התערב קצין חיל הים שנלווה אלינו לחיפושים, וצינן לנו את ההתלהבות, כאשר בישר לנו כי זוהי הדולפין, אחותה התאומה של הצוללת הנעדרת.
היום, ממרחק 3 עשורים,אפשר לתהות אם האלים,שרצו להוריד אותנו ממרומי האופוריה של ניצחון ששת הימים,לא בחרו לשלוח לנו סימנים מבשרי רע דווקא מן הים:קודם המשחתת אילת, שטובעה שלושה חודשים קודם לכן, ואחר כך ה”דקר”. אבל אז, בתחילת 68′,לא חשבנו על דברים שכאלה.כל מה שרצינו היה למצוא את אחינו הלוחמים, אך לא הצלחנו.
הערות המערכת:
1 פורסם בשנת 1998 ב”ידיעות אחרונות”. מובא באישור המחבר.
