מלחמת יום כיפור ולקחיה, בצד אספקת מטוסים ואמל”ח מתקדם למדינות העימות גרמו לצורך מבצעי בהצטיידות במטוס קרב מתקדם.
באפריל 1974 פנה אל”מ אמנון ארד ראש צוות “חדיש”, אל רל”א תא”ל דוד עברי במסמך “שמירת עליונות אווירית בשנים 1976-1980 – ניתוח האיום”, שם פורט הצורך במטוס קרב חדש כדי לשמור על חופש הפעולה של חיל-האוויר מול האיומים החדשים שהתווספו לזירה באזורנו: מטוסי מיג-21 משופרים, מיראז’ 5, מיראז’ 3E, מיראז’ 1-F, מיג-23 ו-F-5E. הצטיידות מדינות ערב במטוסים החדישים כללה גם חימוש מודרני כולל טילי אוויר-אוויר. כן נקלטו במדינות המזרח התיכון סוללות טילי קרקע-אוויר חדישות שנועדו לפגוע בעליונות האווירית של ישראל ובחופש פעולתו של חיל-האוויר.
המקור היחיד לרכש מטוסי קרב מתקדמים באותן שנים, היתה ארה”ב. חברת “מקדונל-דאגלס” פיתחה תשובה למטוס הקרב הרוסי מיג-25 שנחשב אז לטוב מסוגו בעולם, המטוס האמריקני 15-F של חברת מקדונל-דאגלס וה-14-F מתוצרת “גרומן” היו מטוסי קרב מתקדמים שנכנסו לשירות בארה”ב ונתנו מענה לצורך המבצעי.
ישראל פנתה לארה”ב וביקשה לרכוש אחד המטוסים, לאחר שנתקבל אישור בדרגים המדיניים, והושלמו ההליכים במפקדת חיל האוויר נמשכה פעילות המטה בהכנות ליציאת משלחת לארה”ב לצורך בחינה והמלצה איזה משני המטוסים (אם בכלל) מתאים לצרכי חיל האוויר ועונה על הצורך המבצעי.
צוות של טייסים ומהנדסים בראשותו של אל”מ אמנון ארד ביקר בארה”ב בחודשי אוגוסט-אוקטובר 1974, במשלחת השתתפו סא”ל אריה טל, מהנדס אוירונוטי; סא”ל בן ברק, מהנדס משהב”ט; משה קרת, מהנדס תע”א; אסף בן-נון, טייס ניסוי תע”א; רס”ן ישראל בהרב; רס”ן עומרי אפק; רס”ן יצחק גבע; סרן אהרון כץ; רס”ן צבי נתיב, מהנדס אויוניקה; צ’רלי אטלי מהנדס.
הטייסים שבמשלחת טסו ב-18-20 בספטמבר 1974 מספר טיסות במטוסי 14-F ו-15-F דו מושביים. חברי המשלחת בחנו את שני המטוסים ואת מידת התאמתם לצרכיה המבצעיים של ישראל. המידע שנאסף עובד, ובאוקטובר 1974 חזרו ארצה אנשי המשלחת והמליצו פה אחד על רכישת מטוסי 15-F.
המלצתם התבססה על התאמתו של המטוס ועל כושרו להכריע את היריב בקרבות אוויר במתכונת שהייתה מקובלת אז. יתרונו של המטוס בתמרון, תכונות הטיסה שלו בצירוף מערכות הנשק שהותקנו בו איפשרו לטייס להכתיב את מהלך הקרב ולהגיע להכרעה כנגד כל אחד מסוגי המטוסים שהיו בחילות האוויר של מדינות העימות. המשלחת המליצה להצטייד בסד”כ של 25 מטוסים.
ה-15-F היה מטוס בעל כושר תמרון טוב משל כל מטוס אחר, מצוייד בשני מנועים רבי עוצמה, עם יכולת לטוס לטווח רחוק, תכונה שנוצלה אכן בהצלחה במהלך שירותו המבצעי. המטוס תוכנן אמנם כמטוס לעליונות אווירית, אולם הצטיין גם ביכולת לתקוף מטרות קרקע, הוא צוייד במכ”מ רב-משימתי יעיל בטווחים רחוקים וביכולת לשאת אמל”ח מתקדם ומגוון למטרות אוויר-אוויר ואוויר-קרקע.
מפקד חיל-האוויר, אלוף בני פלד, קיבל את המלצת הצוות, וכבר בסוף 1974 החלה עבודת מטה קדחתנית לקליטת המטוס בחיל. ב-4 בנובמבר 1974 פרסם אל”מ משה ברטוב, רמ”ח תוא”ר, הוראת קדם תכנון לקליטת המטוס, מסמך תאום לעבודת המטה והוראת תכנון על כלל נספחיה. בדצמבר הוחלט כי המטוס החדש יקרא בעברית “בז”. בינואר 1975 פרסם רל”א תא”ל רפי הרלב הוראת תכנון לקליטת הבז בטייסת שתמוקם בתל-נוף.
בעקבות דרישת ישראל להקדים את אספקת המטוסים, הוחלט כי ארבעת מטוסי קדם-סדרה שייצורם הושלם זה לא כבר, יסופקו לישראל לפני תום 1976. יתר המטוסים, מייצור סדרתי, תוכננו להיקלט בשנת 1977. עסקת ההצטיידות, שנחתמה במחצית פברואר 1976, כללה גם טילי אוויר-אוויר מתבייתי חום מסוג סיידווינדר J, טילי אוויר-אוויר מונחי מכ”ם AIM-7F – שלהבת ופריטי חימוש נוספים.
בהוראת התכנון נקבע כי ביוני 1976 ייצאו לארה”ב מפקד הטייסת המיועד איתן בן-אליהו וארבעה טייסים ללימוד המטוס, כדי להיכנס לכשירות מבצעית אוויר-אוויר מיד עם קליטת המטוסים הקדם-סדרתיים. ריכוז העבודה במח’ אמל”ח הוטל על רס”ן ישראל בהרב שמונה כקצין פרויקט למשימה זו.
באוקטובר 1975 יצאה לארה”ב משלחת בראשותו של תא”ל רפי הרלב, ובה: רלצ”ד תא”ל יוסף מעיין, אל”מ משה ברטוב, אל”מ מיכה רמתי, אל”מ מיכה כהן, אל”מ רן רונן מפקד בח”א 8, רס”ן בהרב ואנשי לצ”ד נוספים. אנשי המשלחת סיירו בבסיס חא”א רייט-פטרסון ואספו מידע בנושאי תפישת אחזקה, הצטיידות, לוגיסטיקה, שינויים במטוס, הדרכת צוות קרקע ועוד. נערכו ביקורים במפעל מקדונל-דאגלס בסנט-לואיס, בבסיס חא”א לוק, בפנטגון ובנספחות בוושינגטון. סכום העיסקה היה כ-653 מליון דולר.
באפריל 1976 הוקמה טייסת הבז הראשונה, טייסת 133.