..התקרית אירעה במוצאי שמחת תורה, וכיון שהייתי אז הקמב”ץ של הטייסת, שבתי לבסיס מוקדם כדי להכין את לוח הטיסות והתדריך של יום המחרת, אחרי שבוע של הדממה בגלל חופשת סוכות. הגעתי ל”מבצעים” בעקבות הסירנה בבסיס.
לאחר שהזנקתי את שני מטוסי הכוננות לשייטת 13 על פי הנחיית אוויר 3, נדרשתי להמשיך להוציא מסוקים נוספים לכיוון הנקודה האחרונה שבה היה קשר עם הספינה (בשלב ההוא איש טרם הבין שהיא כבר טבעה).
חיפשתי צוותים בבסיס ולא מצאתי. היחידי שהיה בביתו, בשיכון משפחות, היה גרישה גפן ז”ל. הבאתי אותו לטייסת, חיפשנו מכונאי מוטס ולא מצאנו. איתרתי בליין את חזון שהיה עדיין בקורס מכונאים מוטסים, וציוותתי אותו למסוק ביחד עם גרישה ועמי, כטייס משנה. השארתי את ה”מבצעים” בידי הפקידה ובידי הקצין האחראי בגף הטכני וביקשתי שימשיכו לאתר ולהחזיר לבסיס צוותים נוספים ככל שימצאו, ויצאנו לים בטיסה ישירה למקום האירוע.
כשהמראנו, שמענו סופר פרלון מדווח על תקלה ועל עיכוב בהמראה. חוסר המידע אצל כל מי שעסק בנושא, לרבות במטה, יצר תחושת בהילות ולכן החלטנו בקוקפיט לטוס בנתיב הקצר ביותר לנ”צ המשוער, כלומר בקו ישר מעל הים, בניגוד להוראה לטוס לאורך החוף עד הברדוויל ורק משם “לחתוך” לים.
אחרי טיסת מכשירים קשה של קרוב לחצי שעה, לרבות כניסה לורטיגו, בגלל הלילה החשוך, הגענו לנקודה, הנמכנו ומצאנו שהמשחתת כבר לא קיימת, ולמעלה ממאה איש במים. בשלב זה לא היה לנו קשר עם הבקרה, בגלל הגובה הנמוך, אבל החלטנו לא להתעכב והתחלנו לחלץ אחד אחד, תחילה את אלה שהיו ללא חגורת הצלה. בסבב הראשון הרמנו תשעה איש וראינו שבמגבלת הכוח נוכל להרים עוד ניצול אחד. בהרמה האחרונה תפסו שני ניצולים את החגורה ובלית ברירה הרמנו את שניהם תוך שהמסוק שוקע והגלגלים נוגעים במים במעבר מריחוף לטיסה. טסנו דרומה לכיוון החוף תוך איסוף גובה ליצירת קשר עם הבקרה. למיטב ידיעתי, הדיווח שהעברנו היה הראשון שאישר כי המשחתת טבעה (ולא רק נפגעה, כפי שחשבו תחילה).
“זרקנו” את הניצולים על החוף וחזרנו לים. חילצנו עשרה נוספים והבאנו אל החוף. מתי שהוא בתהליך שמענו את חצרוני ואת שי שיבר שהגיעו מרפידים והבנו שקיימת בעיה המונעת מהם להיכנס לים. סופר פרלון מטייסת 114 הגיע רק כשאנו היינו בעיצומו של סבב החילוץ השני, לא הצליח לנחות על המים ולחלץ.
אחרי הסבב השני ראינו שאם נחזור לים לא יוותר לנו די דלק לטוס לתדלוק, אבל החלטנו שהצורך לחלץ גדול יותר וחזרנו לים בסבב שלישי, תוך בקשה להביא לנו דלק לקרבת מקום האירוע.חילצנו תשעה נוספים ובדרך לחוף קיבלנו הודעה על מטמון של ארבע חביות דלק שהושאר באזור בלוזה. טסנו לשם, תדלקנו במהירות חבית אחת במשאבת היד ושבנו לים. בשלב הזה כבר הגיעו המסוקים מהשייטת ומסוקים נוספים, ומטוסי תובלה הצניחו סירות מתנפחות והאירו את השטח בנורים.
חילצנו שמונה ניצולים נוספים, הורדנו אותם בחוף וטסנו לש”ת אל-עריש, שבו הוקם ראש אוויר. השעה היתה כבר קרוב לחצות. תוך המתנה בתור לתדלוק חם, ראינו את כן הנסע השמאלי של המסוק שלפנינו מתפוצץ ואת ראשו של גידי הדרי “נערף” ע”י הרוטור. קפצתי החוצה ורצתי אליו כדי לגלות, לשמחתי, שהוא בריא ושלם ורק איבד את הקסדה שהתגלגלה לה.
בסופו של דבר, השתתפו באירוע לפחות 10 מסוקים (S-58 וסופר פרלון) שחילצו כ- 115 ניצולים. היתר חולצו ע”י חיל הים, מאוחר יותר. אנו לבדנו חילצנו באותו לילה שלושים ושבעה ניצולים, כלומר למעלה משליש מכל הניצולים שחולצו ע”י מסוקים. אני חושב שנגרם עוול לגרישה, שלא קיבל בחייו שום קרדיט על המסירות, ההקרבה, קבלת ההחלטות והביצוע. יש להניח שכיום היה מקבל לפחות צל”ש.
יש מקום לציין שגם המכונאי חזון ראוי להערכה, על תפקוד ללא דופי, מסירות ללא הכשרה מוקדמת וללא ציוד הולם (לא מצויד בכפפות) שבגללו סיים את הלילה פצוע בעצמו.
מאתגר,מצמרר אך יחד עם זאת יש לשבח ולהוקיר על גודל המבצע שיחד חילצתם.אתם גאוווה לטייסת 124 וכל מי ששיטף פעולה.