פורסם במקור במגזין “מצב הרוח”
תודתנו למחבר על אישורו לפרסום המאמר ב”מרקיע שחקים”
מלחמת יום הכיפורים היתה אחד הניסים המופלאים בתולדות עמנו – כזה שמחייב אמירת הלל שלם בברכה, בדיוק כמו בחג החנוכה. סיפור אחד מתקיפה אחת המעיד על גודל הנס
| “נשלחת לנו משמים,” אמר בהתרגשות מפקד החפ”ק האווירי בהר כנען, בלי לשים לב לכפל המשמעות של המילים. “יש טור שיריון סורי בפתחת ראפיד בכיוון מערבה. זהו ציר התקיפה הסורי העיקרי” |
לפני כשנתיים העליתי הצעה רצינית לרבנות הראשית לישראל, שאני עדיין עומד עליה: לקבוע את יום כ”ח בתשרי כיום הלל והודאה, יום בו ייאמר בכל בתי הכנסת הלל שלם בברכה. בדיוק כמו שהדבר נעשה מדי שנה בכ”ח באייר – ובדיוק מאותן סיבות.
כ”ח בתשרי הוא יום המציין תשועה גדולה לעם ישראל, ולמדינת ישראל. כ”ח בתשרי תשל”ד, 24 באוקטובר 1973, הוא היום בו הסתיימה מלחמת יום הכיפורים. מלחמה זו, שבתודעה הציבורית נתפסת ככישלון וכמחדל מתמשך, היתה אחד הניסים הגלויים שעשה הקב”ה עם מדינת ישראל, לא פחות ממלחמת ששת הימים, ואולי יותר מכך. מלחמת יום הכיפורים היתה אחד הניצחונות הצבאיים המופלאים בהיסטוריה הצבאית העולמית. והניצחון המופלא הזה מובן דווקא על רקע הימים הראשונים של המלחמה. על הנס הזה חובה להגיד הלל שלם בברכה, ואין כמו היום בו הסתיימה המלחמה להפכו ליום של הודאה.
אני מתקשה לספור כמה ספרים מכל הסוגים קראתי עד היום על מלחמת יום הכיפורים – מניח שכמה מאות – ובכל פעם אני עומד מחדש המום מול השאננות והאווילות של ההנהגה הצבאית והמדינית באותה מלחמה. אני לא בטוח שגם היום רוב הציבור מודע לעומק האסון שכמעט הונחת על מדינת ישראל באותה מלחמה, כמו שאנחנו אוהבים להתרפק בנוסטלגיה על הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים.
מלחמת ששת הימים, המלחמה שקדמה למלחמה שקדמה למלחמת יום הכיפורים (בין שתי המלחמות היתה מלחמת ההתשה, שאסור להשכיח אותה) זכורה לנצח כניצחון מופלא, בעיקר בזכות ההפתעה שבמהלומת הפתיחה – תקיפת בסיסי חיל-האוויר המצרי (ובהמשך גם הירדני והסורי). במלחמת יום הכיפורים היתה הפתעה דומה, רק שהפעם המצרים הם אלו שהנחילו לנו את ההפתעה הזו. בסיסי חיל-האוויר הישראלי בסיני, הותקפו בהפתעה עם פרוץ המלחמה, ורק בניסי ניסים הפגיעות לא היו קשות. מול ‘3 שעות ביוני’, המצרים כמעט והצליחו לעשות לנו ‘3 שעות ביו”כ’. למזלנו הטוב הם היו מספיק חסרי ביטחון עצמי, כדי לא להאמין ביכולתם להשמיד את חיל האוויר הישראלי בבסיסיו. אם היו מנסים לעשות זאת, היו משיגים הצלחה מפתיעה – גם אותנו וגם אותם. כי בי’ בתשרי תשל”ד, 6 באוקטובר 1973, בשעה 14:00 אחר הצהריים, שעה שמלחמת יום הכיפורים פרצה, לא היה למדינת ישראל חיל-אוויר פעיל. מחצית מטוסיו היו באמצע פירוק תחמושת בבסיסים השונים, תוצאת הוראתו של מפקד החיל בני פלד לפרוק את הפצצות, למן הרגע שגולדה מאיר ומשה דיין פסלו – ובצדק – את תוכנית התקפת המנע.
אחרי מלחמת ששת הימים, בתקופת האופוריה הגדולה, אחרי השמדת חילות האוויר של מדינות ערב, סיפרו בישראל בדיחה קורעת: חייל בנ”מ (נגד מטוסים) המצרי שואל את מפקדו: אם אני רואה מטוס באוויר, איך אני יודע אם הוא מטוס ישראלי או מצרי? “יא אהבל”, משיב לו מפקדו, “אם הוא טס – סימן שהוא ישראלי”. ועם ישראל התפקע מצחוק.
כעת קיראו את הסיפור הבא, מתוך ספרו החדש של אבירם ברקאי ‘בשם שמיים’ על טייסת ‘האחת’ במלחמת יום הכיפורים, המתאר את הרגע בו פרצה המלחמה (עמ’ 152):
“‘אש חופשית על כל מטוס’ מנחה כפרי את סוללת ההוק בצפון. (הוק – טיל הנ”מ הראשון שהפעילה ישראל מאמצע שנות ה-60 – ח.ה.)
“אתה בטוח!!?’ – משתאה מפקד הסוללה.
“בטוח. בטוח. בחמש הדקות הקרובות לא יהיו מטוסים שלנו בשמים’, עונה כפרי. ‘כל מה שתראו זה אווירונים דוברי ערבית'”.
“אין טנקים ישראלים, כל מה שלמטה הוא סורי”
מלחמת יום הכיפורים היתה מלחמה רוויית ניסים, לא פחות מחג החנוכה, שעליו אנחנו אומרים ‘הלל’ שלם בברכה לאורך שמונה ימים. קשה להאמין אילו נפלאות חולל הקב”ה בתשרי תשל”ד. נכון, לא הושלכו אבנים גדולות מן השמיים על האוייב. אבל כשבוחנים סיפורים ‘קטנים’ מהמלחמה – קשה שלא לראות את המעורבות האישית של הקב”ה במלחמה.
על אחד הסיפורים המופלאים והפחות מוכרים נספר עכשיו.
ביום הרביעי למלחמה, 9 באוקטובר, ערב חג סוכות תשל”ד, יצאו 16 מטוסי קורנס (השם העברי של הפאנטום) של חיל האוויר לאחת התקיפות הקשות והמשמעותיות במלחמה – תקיפת עומק של המטכ”ל הסורי בלב דמשק. מבנה של שמונה מטוסים בהובלת יפתח ספקטור, לא מצא את יעד התקיפה בגלל עננות כבדה באיזור המטרה. ספקטור החליט לוותר על התקיפה, ולשוב לבסיס בלי לבצע את המשימה. מבנה אחר בפיקודו של ארנון לפידות (לבושין) שהגיע מכיוון אחר הצליח למצוא פירצה בעננים ולפגוע במטרה. מפקד חיל האוויר אלוף בני פלד גיבה באופן מלא את שני המפקדים, שקיבלו שתי החלטות הפוכות.
עד היום ישנם הרואים בתקיפת המטכ”ל הסורי את הנס שהביא לתפנית במלחמה בחזית הסורית. בתוך הנס הזה היה נס נוסף, קטן אבל דרמטי, כאשר המבנה היחיד שלא נפגע כלל בהפצצה היה זה שבו הוחזקו שבויי צה”ל – בלי שהמטוסים התוקפים ידעו זאת מראש. הסורים לא הפסיקו ‘לשבור את הראש’ איך הטייסים ידעו בדיוק באיזה מבנה מוחזקים השבויים ולא תקפו אותו.
אבל הנס האמיתי התרחש דווקא עם המבנה שלא מילא את משימתו, זה שהוביל יפתח ספקטור. בדרכו חזרה הודיע ספקטור לחפ”ק האווירי בפיקוד הצפון, שהוא חוזר עם שמונה קורנסים, שלכל אחד 8 פצצות, וחבל שאת 64 הפצצות הללו סתם יזרקו לים. עדיף שימצאו לו איזושהי מטרה חלופית. “נשלחת לנו משמים”, השיב לו בהתרגשות מפקד החפ”ק האווירי בהר כנען רפי סברון, בלי לשים לב לכפל המשמעות של המילים. “יש טור שיריון סורי בפתחת ראפיד בכיוון מערבה. זהו ציר התקיפה הסורי העיקרי ההולך ממזרח למערב, אל ערוץ נהר הירדן. טנקים, תותחים, משאיות – הכל”. ואז כיוון את ספקטור ואת כל המבנה בצורה מדוייקת בדיוק מעל לטור.
ספקטור, כמקובל, ביקש לדעת איפה נמצא השיריון הישראלי, כדי שלא לפגוע בטעות בטנקים ישראלים. “אין טנקים ישראלים”, אמר לו סברון. “כל מה שאתה רואה שם למטה הוא סורי. דפוק את הטור”.
וכך, כשכוח שיריון סורי רענן מתקדם לעבר כוחות מילואים מותשים שהיו הרחק מערבה מהם, הטילו שמונה קורנסים כ-40 טונות פצצות על כוחות דוויזיית השיריון מס’ 1 של הסורים, והפיצו אותה לכל עבר. התקיפה הזו הכריעה את הקרב על השליטה ברמת הגולן. “המערכה חזרה לחייך בכחול לבן”, כותב אבירם ברקאי בספרו ‘בשם שמים’.
יפתח ספקטור מתאר בספרו ‘רם וברור’ (הוצאת ‘ידיעות אחרונות’, עמ’ 262) שיחת טלפון שקיים מיד אחרי שנחת מאותה תקיפה, עם סברון ועם אלוף במילואים מוטי הוד, המפקד הקודם של חיל האוויר שהיה בפועל ‘מפקד חיל האוויר של פיקוד הצפון’ באותו שלב במלחמה, לפני שירד לסיני: “אינני מצליח להסתנכרן בין שניהם, הם מדברים כשיכורים. הם מתלהבים, מברכים אותי, מברכים את ‘הכתומים’ (שם הטייסת היה ‘הטייסת הכתומה’ – ח.ה.). מתארים שוב ושוב איך היה קשה ברמה, איך כוחותינו כמעט קרסו תחת התקפה סורית מכרעת, ואיך הם ביקשו וביקשו ‘אוויר’ ולא קיבלו. לא היה לחיל האוויר כוח פנוי… ואז כשכמעט אבדה התקווה, הופענו אנחנו פתאום, ‘משום מקום’.
“‘באתם לנו מהשמים, שמונה קורנסים’, מתרגש מוטי. ‘אתה יודע מה זה?’, הוא שואל אותי, כאילו אינני יודע מה זה שמונה קורנסים. ‘ואיזו תקיפה זאת היתה, בדיוק איפה שצריך, ירדתם ושברתם את ההתקפה הסורית כולה!’
“‘אתה בכלל מבין מה עשית?’, שואל אותי סברון. נבוך, אני מודה שלא. עדיין ה’פיאסקו’ בדמשק תקוע לי בראש…”
וספקטור מסיים: “עוד שנים לאחר מכן יופיעו אנשים שהיו שם, מחיילים פשוטים ועד אלופים, ויספרו לי מה היה, יבקשו להודות, לתאר לי עד כמה היה חשוב שהופענו מעליהם. לכולם אני עונה, ומסמיק ונמנע מלהרחיב, שהגעתי לשם במקרה. אכן לפעמים יש מזל”.
ספקטור אומר ‘מקרה’ ו’מזל’. בעיניים של יהודי מאמין מותר לדבר על נס גלוי ועל ההשגחה העליונה. הרי אם תוכנית התקיפה בדמשק היתה מתבצעת כמתוכנן, עוד בתים במטכ”ל הסורי היו נהרסים – אולי, חלילה, גם הבית בו היו השבויים הישראלים – אבל ספקטור היה חוזר דרך הגולן עם קורנסים חסרי חימוש, והטור הסורי היה שועט מערבה בלי שום כוח ישראלי שיכול היה לבלום אותו, כי הכוחות הישראלים עוד היו הרחק משם. רק בזכות ה’כישלון’ בשמי דמשק רמת הגולן ניצלה – ואולי גם מדינת ישראל כולה.
ואבירם ברקאי מצטט בספרו מברק ששלח באותו יום מנכ”ל משרד ראש הממשלה מרדכי גזית לשגריר ישראל בארה”ב שמחה דיניץ, שאותו סיים במילים: “עוד יסתבר ששלב הבלימה הקשה שעמדו בו, יצטרף אל התופעות המופלאות ביותר בתולדות עמנו”.
כל מילה אמת. ‘זה היום עשה ה”. זו לא סיבה להגיד הלל בברכה בכ”ח בתשרי?
