חבר וגבר

 אוי, כמה שאני רוצה להפיל מיג!

זה ארבע שנים שאני טס על המיראז’, 450 שעות טיסה, עשרות גיחות מבצעיות, שתי הֲחמצוֹת שלא יישכחו לעד, אך עדיין לא הפלתי מטוס אויב.

אני מת להפיל מיג! אני מוכרח להפיל מיג!

כאשר אני בכוננות בטייסת, לבוש סרבל ובגד תאוצה, מוכן ומחכה לצלצול, אני מבלה את הזמן בשכיבה על הגב ובחלומות על ההפלה הנכספת. מדמיין שוב ושוב את כל פרטי הטיסה: צלצול הפעמון, הריצה למטוסים, ההמראה, היירוט והקרב. בדמיוני – הקרב יהיה קשה, ארוך ומסובך. המיג שלי יילחם על נפשו, טייס מעולה יישב שם, ואני אכניע אותו. אני רואה אותו בכוונת, פִּיפֶר על מרכז הגוף והכדורים רצים, והוא מתפוצץ והטייס צונח. בקטע זה אני בדרך-כלל עוצר וחוזר עליו שוב ושוב: רואה את הירי, הפגיעה והפיצוץ. ואיזה בז ניצחון אדיר אעשה מעל הטייסת, ידברו עליו אחר-כך שבועיים.

אוי, כמה אהיה מאושר כאשר אפיל מיג. אעבור אל הקבוצה האקסקלוסיבית של הטייסים המפילים. כולם יתייחסו אלי אחרת, יתנו לי כבוד. ובחוץ, החברים, ההורים… אהיה בן-אדם אחר. ויצלמו אותי ויעניקו לי תעודה… אלוהים תן לי מיג!

…ה-29 במאי 1969. אורי אבן-ניר ואני בכוננות. לבושים, מוכנים. אני שוכב על המיטה בחדר-כוננות וכהרגלי חולם…

לפתע – פעמון! פעמון הזינוק האדום שעל המרפסת מצלצל ושולח אותנו בדהרה פראית אל המטוסים. נופלים פנימה, נקשרים, מודיעים “מאזין”, ומקבלים הוראה לזינוק. תוך דקות אנחנו באוויר, המפסקים מופעלים, רצים לכיוון הגבול הסורי.

אני יושב על אבן, המוביל, שומר בשיניים על מקומי במבנה, ומתפלל: מי ייתן והפעם יאיר המזל פניו. אולי הפעם יִקחו אותנו לקרב ואזכה להגשים את חלום חיי? אולי הפעם אפיל מטוס אויב?

אבל מכניסים אותנו ל”חריץ”, לפטרול שגרתי ב”חריץ” הצפוני. נראה שזו תהיה עוד הזנקת-סרק נגד מטרה שאינה קיימת. ההתרגשות פגה, התקוות נגוזו. “חריץ”? כן, נתיב הפטרול נקרא חריץ כי מרוב שטסו בו מטוסים בפטרול נעשה בשמיים חריץ…

אז אנחנו שוב ב”חריץ” בפטרול שגרתי. ימינה-שמאלה-ימינה-שמאלה, חסכוני, לאט, משעמם. אבן נשמע בקשר רגוע, שותק, קר. אך אני סוער: אלוהים… תביא מיגים! שלח אותם אלינו, תן לי להפיל! אני כאן עם מיראז’ חמוש ומלא דלק, בן-זוגי הוא מפקד הטייסת, וכל רצוני הוא להילחם, לנצח, להפיל!

אבן. אבן הוא הבעיה שלי. אני מביט בו בחשדנות. הוא המוביל, אני מספר שניים, יושב עליו. הוא טייס טוב, לוחם מעולה. הוא כבר הפיל מטוס אויב, והוא ייקח לי את המיג שלי.

שמיניות – ימינה לכיוון הכינרת, ושם שמאלה חזרה צפונה. אנחנו ב”חריץ” מחכים להתפתחויות. אני מתפלל. הבקר מדווח לנו על מיגים באוויר, זוג שטס מקביל לנו 30 מייל בעומק השטח הסורי. זה מעודד, זה מעורר תקוות. אבל צריך למשוך אותם אלינו, שיבואו להילחם.

שוב – פנייה איטית רדודה לכיוון הכינרת, מבנה חזיתי להגנה, טיסה חסכונית. מחכים.

– “חתול, שמאלה, 150, חסכוני, לא למפגש.” – טון הדיבור של הבקר השתנה, כאילו ניעור לחיים, כאילו שש אלי קרב. הוא מפנה אותנו לכיוון דרום מזרח, באלכסון לגבול הסורי.

– “חתול, ימינה, ימינה לכיוון צפון” – מה פתאום ימינה! הוא רוצה שנַפְנה את הזנב למיגים? אבל הוא אמר זאת פעמיים, ובקולו נשמעה התרגשות. אבן פונה ואני איתו.

הבנתי מיד מה קרה: מישהו לוקח את העניינים בידיים, מתחיל לנהל, לארגן לנו קרב. ותחילה על-ידי פיתויים ותיחמוּנים. הוא מנפנף להם זנב של מיראז’ כפיתיון, למשוך אותם לקרב. הוא אינו מדבר איתנו ישירות, הבקר משמש לו כְפֶה. הוא נותן לנו כיוונים משונים לטוס ופניות לא הגיוניות. והמיגים בצד השני אכן מתקרבים מעט, טסים במקביל לנו, מפטרלים אף הם צפון-דרום.

אנחנו פונים צפונה, הם דרומה, בנתיבים מקבילים. אנחנו זוג וגם הם זוג, טסים כמונו – לאט, חסכוני. הבקר בהתרגשות כבושה עוקב אחריהם בדריכות, ומדווח לנו על תנועותיהם.

-“הם בשעה אחת, 20 מייל, טסים דרומה, יחלפו מולכם ב-10 מייל.” — האווירה מתחממת, המתח עולה, אם נפנה אליהם ונתחיל לרוץ, הם יברחו. אז אנחנו סומכים על הבקר וממשיכים בפטרול, לאט ובשקט.

הם מולנו, טסים דרומה, מתקרבים. אני מלטף בעדינות את הסטיק, מסתכל ימינה, מחפש.

– “שעה שתיים, 15 מייל, להסתכל היטב סביב!”

זאת אומרת שאם נראה אותם – אנחנו רשאים ללכת עליהם. אני מאמץ את העיניים, תר, בולש, אך איני רואה. אנחנו עדיין רחוקים מדי. אף אחד לא רואה מיגים ב-15 מייל.

– “שעה שלוש, 12 מייל, עדיין ממשיכים דרומה.”

עכשיו הם מולנו בדיוק. אני לופת את ההגה בחוזקה, רוכן קדימה בכיסא, נשען על המרפק. הפה יבש, אצבעות הרגליים מקופלות בתוך הנעליים. סורק את האופק, מחפש כמיטב יכולתי – אך לא רואה דבר.

– “שעה ארבע, מתרחקים דרומה”, המתח יורד, שרירי הפנים משתחררים, הלב חוזר לטוּרים נורמליים, הגב נשען חזרה על משענת הכיסא, האוויר משתחרר מן הריאות.

– “חתול, ימינה לכיוון דרום.” עכשיו הפנייה לוקחת אותנו לתוך שטח סוריה. היום רוצים שיופל מטוס אויב ומוכנים לקחת סיכונים. הקרב – אם יהיה – יתרחש בתוך שטח סוריה.

ושוב הם באים מולנו, וככל שמתקרבים המתח עולה. אין אנו טסים אלה לקראת אלה, כי אם בנתיבים מקבילים. עדיין לאט ובאיפוק אך דרוכים לשליפה. מצחיק, זה כמו במערבונים, כאשר שני האקדוחנים ניצבים זה מול זה, הידיים מרחפות קרוב לאקדחים, המבטים נעוצים בעיני האויב, מחכים שהיריב יעשה תנועה, שיִזום את השליפה הפותחת.

– “שעה שתיים, 15 מייל, עדיין בכיוון צפון.” היד, כאמור, מרחפת באזור האקדח, מוכנה לשליפה, אך אנו נזהרים לא לעשות כל תנועה מיותרת.

שוב הגב נפרד ממסעד הכיסא, הדופק עולה, ההתרגשות גוברת. אני מאמץ את המבט, מוציא את העיניים, מחפש בכל כוחי ומתפלל.

– “ח ת ו ל,   ל מ פ ג ש! כיוון 070, הם לוקחים כיוון אליכם!” – הם שלפו ראשונים, ואנחנו בקרב. מעיפים את הבידונים, מבער אחורי פתוח עד הסוף, מאיצים, רצים למפגש,

– “שעה שתים-עשרה וחצי, 15 מייל, אותו גובה.”

אני מוציא את העיניים ו…רואה! רחוק על האופק במזרח, אני רואה נִצנוץ כסוף, ועוד אחד.

– “שניים, קשר עין!” ההתרגשות עצומה.

– “שניים, אתה לוקח; לך אליהם” – אבן נשמע שקט ורגוע בצורה לא אנושית.

אני חותך אותו ימינה, מושך קצת לגובה, ונכנס עליהם. ההתכתשות החלה: עולים, יורדים, מסתובבים, מתפתלים. 

אני בוחר מיג אחד, חדש, כסוף, יפה, ומתייחס רק אליו, רק נגדו אני נלחם. שאבן יטפל בשני, זה כבר לא מענין אותי. אין עבודת זוג, אין עבודת צוות. יש לי מיג ואני אפיל אותו!

המיג מושך לגובה – אני מרמה, ונשאר למטה. הוא הופך הטיה – אני ממשיך בפנייה. הוא יורד ומנסה לסגור – אני מגלגל ומושך למעלה. הוא אוסף מהירות בצלילה – אני חותך אותו בפנייה. הוא יוזם משיכה תלולה – אני עונה בחידוד אופקי.

אני נאבק ומשתולל, ולפתע מופתע לגלות את אבן חולף מתחתי, ומיג יושב עליו ויורה. ומופתע עוד יותר מתגובתי שלי: אני צוחק, “אידיוט, מה הוא יורה בזווית כזאת?…” אך אני ממשיך עם המיג שלי. אין הגנה הדדית ואין עזרה למטוס במצוקה. שכחתי את כל אשר למדתי! מיג יורה על אבן ואני צוחק, וכל מה שמעניין אותי זה להפיל… להפיל… להפיל.

הסורי שלי נלחם יפה, מתַפְעֵל את המיג נהדר, יודע איפה יש לו יתרון על המיראז’, יודע איפה להיזהר, לא מתפתה. אנחנו מסתובבים, רצים זה אחר זנבו של זה, מתפתלים, מכופפים את האווירונים, צוללים, מושכים. 

פתאום הוא מיישר והופך ימינה. איבד אותי? גמר את הדלק? נכנע? כהרף-עין אני שׂם כוונת, מקבל קליטה בטיל ומנורה כחולה- ומשגר! טיל שפריר-1 יוצא לדרך. אבל אני מכיר את השפריר-1 ולא סומך עליו, לאחר שאִכזב אותי במלחמת ששת הימים. אני משגר מיד גם את השני. הטיל הראשון מתביית יפה, רץ לכיוון זנב המיג, מתלכד עִמו ו…נעלם. והטיל השני? אפילו את זה לא עשה, סתם הלך לאיבוד.

אני סוגר את הטווח מהר ונכנס ליעף תותחים. שׂם כוונת, לוחץ על ההדק ו…הפִיפֶר נעלם לי בכוונת!

אחרי כל השנים האלה, כל המלחמות והתפילות, אני יושב על מיג בטווח תותחים – ויש לי תקלת כוונת! אבל אסור לבכות או לקונן.

– “אחד, נעלמה לי הכוונת.”

– “זוז הצדה, אני נכנס.” אבן היה על-ידי והוא נכנס על המיג.

אני! אני מצאתי את המיג! אני ראיתי אותו ראשון! אני נלחמתי נגדו דקות ארוכות, סגרתי עליו והכנעתי אותו, ועכשיו אבן עומד לחסלו!

אבן מתגלגל מעלי, מתמרן עצמו בזריזות לעמדת ירי. בעצב תהומי אני רואה אותו נכנס אחרי המיג, מתארגן ו… לא עושה כלום! הוא לא יורה! הוא לא מפיל אותו!

– “שניים, הוא שלך.”

אבן ראה שהמיג פגוע מפגיעת השפריר שלי ולא ירה. אם היה יורה ולוּ כדור אחד – המיג היה נזקף לזכותו. אך הוא לא ירה, והסורי נפל, והמיג הוא שלי.

* * *

זה סיפור ההפלה הראשונה. אבל דבר לא השתנה בחיי. גיבור לא נעשיתי בעיני עצמי, וגם חברַי, בטייסת, לא התייחסו אלי אחרת. ושגרת החיים נמשכה כמִיַמִים ימימה.

אבל את אורי אבן-ניר, מפקד הטייסת והמוביל שלי בטיסה זו, למדתי להעריך ולהוקיר. זהו הגבר האמיתי, שבלחיצת הדק קצרה היה יכול לרשום לזכותו עוד ניצחון, ולא עשה זאת. רק ישב שם והתאפק, וחיכה שהסורי ייטוש. וכשנטש, אמר את המלים המצטלצלות באוזני עד עצם היום הזה:

– “שניים, הוא שלך!”