להגיע מאשקלון עד לראש הנקרה בפחות משש דקות? זה ייתכן בכלל?
כן, בתנאי שאתה טס במהירות של 2 מאך.
הנה סיפור קצר על טיסה מהירה מאוד, מהזמן שבו הייתי טייס קרב בחיל האוויר.
מטוס ה”מיראז’ III” מתוצרת מפעלי Dassault הצרפתיים היה מטוס קרב ששירת בחיל האוויר הישראלי משנת 1962. בהגדרתו הוא היה מטוס היכול להגיע ל”מאך שתיים”, כלומר לטוס במהירות הכפולה ממהירות הקול.
ומהי מהירות הקול? כ-330 מטרים לשנייה, או קילומטר אחד בכל שלוש שניות. זאת אומרת 1,200 קמ”ש בערך, ובשפת התעופה, “מאך אחד” (השם “מאך” על שמו של ארנסט מאך, פיזיקאי אוסטרי חשוב בן המאה ה-19).
אם כך, “מאך 2” הוא 660 מטרים לשנייה, או 2,400 קילומטרים בשעה.
איך אפשר לטוס כל כך מהר? ומתי טסים כך והיכן?
כל טייס בחיל האוויר שהוסמך לטוס על המיראז’ III, הידוע בכינויו “שחק”, קיבל הזדמנות חד-פעמית במהלך האימונים שלו לבצע “ריצת מהירות” אחת ויחידה, כדי להביא את המטוס למגבלתו ולהכירו היטב.
למה הדבר דומה? במכונית הרגילה שלכם מראה מד המהירות, בקצה הסקאלה שלו, את המספר 220 קמ”ש, אך בדרך כלל אנו מגיעים לחצי מזה לכל היותר – בתנאי שאנו שומרי חוק. לנו הטייסים התאפשר להגיע, פעם אחת בטיסה אחת, אל הקצה של הסקאלה של מד המהירות במטוס – וזה מהר מאוד!
בדרך כלל מטוסי הקרב אמורים לשאת מטענים חיצוניים, כמו פצצות וטילים. עם החימוש התלוי עליהם המטוסים אינם יכולים הגיע למהירויות על-קוליות. לצורך הגיחה הייחודית הזו “הוחלק” המטוס שלי מכל גרר חיצוני. אז גם ניתן היה לראותו במלוא יופיו האווירודינמי. עד היום אין יפה כמו המיראז’ III.
לאחר שהסתובבתי לבדיקה חיצונית והתפעלתי מצורתו החיצונית של המטוס המכסיף (שלאחר מכן נצבע בצבעי הסוואה) עם כנפי ה”דלתא”, עליתי בהתרגשות לתא הטייס לקראת הטיסה המהירה ביותר בחיי. וידאתי כי כל שלבי הטיסה ברורים ומוכרים לי – אך בכל זאת, אני יוצא אל מול הנעלם. האמנתי כי לא אופתע, אף שהייתה זו אחת מטיסותיי הראשונות במטוס. חונכתי בחיל האוויר וגם פעלתי באמונה כי ידיעה מונעת חשש.
פרופיל הטיסה המתוכנן שלי הביא אותי דרומה, לאחר ההמראה מבסיס חיל האוויר בחצור. במהירות תת-קולית נסקתי לשכבה המפרידה בין הטרופוספרה והסטרטוספרה, הקרויה בשם “טרופופאוזה”. בשכבה הזאת מגיעות צפיפות האוויר והטמפרטורה שלו לערכים נמוכים מאוד, המתאימים להאצה למאך שתיים. הפנייה צפונה בסיבוב רחב מעל צפון הנגב הביאה אותי לכיוון אשקלון. משם המשכתי בקו ישר, לאורך החוף, צפונה לראש הנקרה.
הפעלתי את המבער האחורי. חשתי את הדחיפה בגב שנותן המבער כשהוא מוסיף כוח למנוע. במטוס יש בסך הכול 2,550 ליטרים של דלק סילוני, והדלק הזה אוזל במהירות רבה כשהמבער האחורי פועל. המטוס האיץ ועבר מיד את מהירות הקול – מאך אחד. בתא הטייס לא שומעים רעש מיוחד, אך למטה, לאורך חופי ישראל, השארתי עקבות בצורת “בום” על-קולי. לא נעים…
בהמשך ההאצה נכנסו לפעולה ה”עכברים” בכונסי האוויר, מין קונוסים הבנויים לכך, הדואגים לזרימה סדירה של האוויר למנוע.
כשהמטוס מגיע לסביבות מאך שתיים, התחושה היא כי האוויר נעשה פחות רך ויותר צמיגי, כאילו טסים בתוך דבש… בתא הטייס חשים כי המטוס מזמזם ונוהם.
בין המכשירים שלפניי הייתה גם מנורה אדומה גדולה שקיוויתי כי לא תידלק לפתע. זוהי מנורה המתריעה כי בהשפעת החיכוך עם האוויר, החום של גוף המטוס מגיע ל-125 מעלות צלזיוס. זו מגבלה של האלומיניום המרכיב את המטוס, ואסור לעבור אותה. מד המהירות הראה לי כי הגעתי ל-1.99 מאך – כמעט היעד… ואז נאלצתי להאט ולפנות דרומה כדי לא לעבור את הגבול ללבנון!
עם טיפות הדלק האחרונות האטתי למהירות תת-קולית, הנמכתי ושבתי לנחיתה בחצור.
לפי חשבוני ובעזרת שעון העצר שבמטוס, מצאתי כי עברתי את המרחק מאשקלון עד לראש הנקרה, שהם 160 קילומטרים בערך, בפחות משש דקות. זה ממש מהר!
בזאת הצטרפתי לקבוצה קטנה של האנשים המהירים ביותר בישראל. רק שני טייסים היו מהירים יותר מאתנו, אנשי המאך שתיים: אלה הם אילן רמון ז”ל ואיתן סטיבה יבל”א. אסטרונאוטים טסים מהר עוד יותר!
נעים להיזכר.
מדוע לא רשום שם הכותב?
שם הכותב מופיע מתחת לכותרת המשנה.