בניית המערכת –כבר בהצעות הראשונות, להקמת כוח תעופה, אשר הועלו עוד לפני פרוץ הקרבות, הועלה הצורך בהתקנת מערכות מכ"ם. מספר מומחי המכ"ם בארץ ישראל היה קטן ביותר, שכן הנושא היה חדש – תשע שנים חלפו מאז הפעילה בריטניה את התחנות הראשונות – ואפוף מידה רבה של סודיות. בכל זאת, צעדים שמטרתם הקמת רשת מכ"ם החלו לכל המאוחר זמן קצר לאחר פרוץ הקרבות. יתרה מזו, הקמת רשת כזו קיבלה עדיפות גבוהה, והיו מעורבים בה הדרגים הגבוהים ביישוב, כולל בן-גוריון, אשר רשם ביומנו באמצע ינואר 1948, כי: "בלוד יש ראדאר עם רדיוס ראייה של 900 מיל", ושרצוי היה להעבירו לתל אביב.
בהתאם, נעשה מאמץ לרכישת ציוד מכ"ם, בין אם ציוד שהושאר על ידי הבריטים בא"י, בין אם באמריקה. מאמץ אחר כוון לנושא ההדרכה, וקורס להפעלת ואחזקת מכ"ם נערך לכעשרה סטודנטים מא"י ששהו בארה"ב. אלה נועדו להגיע מעט אחרי הכרזת העצמאות, עם שני מדריכים אמריקנים, אלא שהספינה, ה'מארין קארפ', בה נסעו, נעצרה בביירות, קודם שהגיעה לישראל, נוסעיה המיועדים לישראל עוכבו ואחר כך הושבו אחור. כן נרכש ציוד מכ"ם בדרום אפריקה, ממנה גם הגיעו, במסגרת המח"ל, בעלי מקצוע בתחום המכ"ם.
הפעיל המרכזי בהקמת מערכת המכ"ם, היה משה איתן (מוריס אטנברג, Ettenberg) מארה"ב. אטנברג היה מומחה מכ"ם, שעבד בצי האמריקני כאזרח. לאחר מלחמת העולם השנייה, כחוקר בתחום האלקטרוניקה, הגיע למכון וייצמן ונשאר בארץ לאחר פרוץ הקרבות (מבחינת הגדרתו כאיש מח"ל הוא 'גבולי'). באפריל 1948, החל אטנברג לתכנן מערך תחנות מכ"ם, להתראה אווירית, שהתקן שלו 302 איש, וזאת כאשר במועד חיבור המסמך, מנה מערך המכ"ם 11 איש: ארבעה קצינים ושבעה טכנאים. במהלך המלחמה עלה המספר בהדרגה, והגיע בסוף דצמבר ל-180. בהנחה של רדיוס גילוי של 60 ק"מ, כפוף לתנאים הטופוגרפיים, המערך המתוכנן כלל מספר תחנות מכ"ם גדולות: בהרצליה, בכרמל, בגליל (מצפה), בניר עם, בירושלים ובנגב, וכן בנמלי תל אביב וחיפה. המערכת שנבנתה עד סוף מלחמת העצמאות אכן תאמה בקוויה הכלליים, כפי שיתוארו, את התכנון. בתחילת מאי, כשבחן אטנברג את מצאי הציוד עליו הצליח להניח ידו, הגיע למסקנה שניתן להשמיש ממנו שתי מערכות מכ"ם, ובהן אין די. לפיכך, בסוף מאי, הציע להישלח לארה"ב לשם השגת יתר הציוד הדרוש להגשמת תוכניתו. הצעתו נתקבלה, ואטנברג יצא לארה"ב. בעודו בחו"ל, החלה הכשרת הצוותים, טכנאי מכ"ם ומפעילות מכ"ם, לאיוש המערכת העתידית, מלאכה בה עסקו בעיקר מדריכים מדרום אפריקה. אטנברג חזר אחרי כחודשיים, ומונה למפקד יחידת המכ"ם בחיל האוויר, ב-1 בספטמבר 1948, קיבלה את השם טייסת 505, כסכום אותיות שמה של אשתו, שרה, בגימטריה.
בנוסף לרכש, ולהשמשת מכשירי מכ"ם קיימים, נעשו גם ניסיונות לבנייה עצמית של מכשירי מכ"ם. מאמצים אלה נוהלו ברובם על ידי סגנו של אטנברג, וממלא מקומו בזמן שהותו בארה"ב, יוסף חיים ברוידא (צ'רלס בראודו, Braudo), יוצא דרום אפריקה, שלא היה איש מח"ל. ברוידא, שעסק בתחום המכ"ם בבריטניה במלחה"ע השנייה, עבד קודם להצטרפותו ליחידה, כמו אטנברג, במכון וייצמן. במלחמת העצמאות הוא נשאר במכון ופיקד שם על קבוצה שעסקה בהרכבת מכשירי מכ"ם, בעזרת טכנאי רדיו יוצאי ארה"ב מקיבוץ חצור, שפינה למכון את מעבדת הרדיו שלו בשל התקרבות החזית. הקבוצה הוקמה ותופעלה על ידו בעזרת כ-40 אנשי מקצוע מהמח"ל מארה"ב, בריטניה, קנדה ודרום אפריקה, אשר הגיעו ברובם במהלך יוני. כמחציתם עבדו במכון וייצמן, והיתר בשרונה (כיום הקריה בתל אביב). עם פריסת תחנות המכ"ם ברחבי הארץ – התפזרו אלה גם בהן. הם היוו, אם כך, אחוז גבוה מאנשי אותה יחידה, והיוו בה כמעט את כל דרג הפיקודי והמקצועי, כאשר הישראלים היו בעיקר מפעילי מכ"ם, טכנאים זוטרים, אנשי מנהלה, שלישות וכדומה. ב-13 באוגוסט עבר בית המלאכה של המכ"ם משרונה, שם, כתיאורו של אטנברג, "העבודה כמעט עומדת מסבת חוסר מקום", לצריפין. מפקד בית המלאכה בצריפין היה ראובן יפה, שהיה גם קצין טכני ראשי, ג'ק סגל היה קצין המבצעים ואייב גולדס, דרום אפריקני שלישי, אחראי על הסדנאות בהן עסקו בבניית תחנות מכ"ם ניידות. בנוסף לפעילות אשר במכון וייצמן ובצריפין, אשר נעשתה על ידי חיל האוויר, המהנדס שלמה ספקטור מחיפה, בעברו קצין מכ"ם בצי הבריטי, הרכיב ביוני 1948 שני מכשירי מכ"ם, ביקש תקציב לבנות עוד חמישה, ולא נענה.
פריסה – יחידת המכ"ם הראשונה שהורכבה במכון וייצמן, 'ברק', הוצבה בקיבוץ גליל ים, והופעלה ב-12 ביולי, במקום בו היה קודם מכ"ם ימי בריטי, ובהנחה שלכן אתר זה מתאים. התחנה, שנקראה 'תמר' (ונקראה קודם 'משקיף'), נועדה לכסות את אזור תל אביב, ופקד עליה מורי סמית הקנדי. אותה תחנה שימשה גם להתמחות בוגרות קורס מפעילות המכ"ם אשר הסתיים באותה העת. המערכת הייתה כה לא אמינה עד שלשם גיבוי הוצבה צופת אוויר מחוץ לחדר הבקרה, בנוסף למפעילת המכ"ם שצפתה במסך… לבסוף, לאחר המלחמה, התברר כי המקום איננו מתאים למכ"ם אווירי. המערכת השנייה, שנקראה 'ארז', נבנתה על בסיס מכ"ם לגילוי ספינות מן האוויר, הוצבה בסטלה מאריס בכרמל בחיפה בסוף אוגוסט ובתחילת ספטמבר 1948, ופיקד עליה מקס ברלין (Barlin) מדרום אפריקה. גם באותו מועד, ואפילו מספר שבועות אחר כך, יעילותן של תחנות המכ"ם הייתה עדיין מפוקפקת: ב-6 באוקטובר, דיווח ראש מחלקת ביטחון אוויר לראש אגף מבצעים על יום ובו פעילות מטוסי אויב בכל רחבי הארץ, אלא שנתקבלה רק התרעת מכ"ם אחת. "מתי אפשר לסמוך על עבודת המכ"ם?", הוסיף ושאל. באותה העת נבנתה בצריפין תחנה ניידת על בסיס מכ"ם של ספינת טורפדו מארה"ב. היא כונתה 'גפן' והוצבה באוקטובר 1948 בבת ים כתחנה זמנית, בפיקודו של מוריס אוסטרוף, אותו החליף אחר כך דרום אפריקני אחר, מונטי מיימין (Mymin). פעילותה הייתה רצופת תקלות.
ב-17 בספטמבר נתקבל אישור להצבת תחנת מכ"ם בנבי-רובין (שפך נחל שורק), וב-23 באוקטובר נתקבל אישור להצבת תחנות מכ"ם נוספות בטבעון (כיום חלק מקריית טבעון), אלא שהקמתה של זו התעכבה, ולבסוף נתברר שאינה יעילה לחלוטין. כן נתקבל אישור להקמת תחנת מכ"ם בגבעת אולגה (כיום בתחומי חדרה). ב-18 בדצמבר ניתן אישור נוסף, זו הפעם להקמת תחנה באזור צאלים. בסוף המלחמה, ב-4 בינואר 1949, הוצבה תחנת מכ"ם זמנית, 'ג'באליה', מצפון לעזה, וזו נסגרה מס' ימים אחר כך, ב-15 בינואר, מספר ימים אחרי תום הקרבות באזור. במקביל לפעילות המתוארת בארץ, פעל בארה"ב, כאיש רכש, מקס פישמן, ד"ר בהנדסת אלקטרוניקה יוצא הצי האמריקני. הוא סייע למשלחתו של קולק, שעסקה כל אותו זמן גם בגיוס מומחי מכ"ם נוספים, ברכישת מערכות מכ"ם להתראה מוקדמת שנשלחו לישראל והגיעו בדצמבר 1948. את המערכות פישמן סייע להציב בהר מירון, והדריך טכנאים בשימוש בהן, אלא שפעולה זו נשאה פירות רק לאחר תום הקרבות.
בד בבד עם פריסת התחנות, נעשו צעדים לצורך שיפור התיאום. ביוזמת אטנברג, קמה ועדת מכ"ם, ובה, פרט לשירות המכ"ם בחיל האוויר, נציגים מחיל התותחנים, חיל הים, המחלקה המדעית ועוד. זו הגישה בסוף אוגוסט "תוכנית כללית למכ"ם" ובה הוסכם על תיאום התוכניות האופרטיביות ועל ריכוז הקניות, אך גם על מתן עצמאות בתחומים מסוימים לחילות השונים. תוכנית זו היוותה קפיצה תכנונית, לכיוון מערכת בקרה ימית ואווירית מקיפה.
בסופו של דבר לא הביאו מערכות המכ"ם תועלת של ממש במלחמת העצמאות. עם תום הקרבות היו בכל רחבי הארץ שלושה מכשירי מכ"ם זעירים ופרימיטיביים, שמקומם במגרשי הגרוטאות. למעשה היו אלה מצפים אלקטרוניים, שכיסו בקושי את מרכז הארץ, ולא היוו אפילו בסיס לשליטה אווירית, כתיאורו התמציתי של דב פלג, ראש אגף קשר ואלקטרוניקה:
"המכ"ם שימושי רק לצורכי אימונים". חשיבותן של מערכות המכ"ם הייתה בהיותן תשתית לעתיד, מוצלח הרבה יותר. דומה שגם אטנברג חש בכך. חייל בעל הכשרה פיקודית קרבית, שביקש לעזוב את יחידת המכ"ם בשל מה שנראה לו חוסר התוחלת בפעילותה, נענה ש: "יש לראות את תוכנית המכ"ם בפרספקטיבה יותר רחבה מהרגע הנוכחי." יש להניח שאותו חייל היה מועיל יותר לצה"ל בזמן המלחמה אילו נענתה בקשתו.