הקדמה:
פרסמתי את הספור “ברברה הקדושה” על טיסה מסנטה ברברה ללוס-אנג’לס, וקיבלתי תגובה במסר אישי:
“מה זה כל החארטה הזו?! התחלת לעשות ואריאציות על נושאים שצונזרו לך בעבר”. גירדתי בראשי. מי זה הטרול המתחזה הזה?! והמסר נמשך: “אתה יותר מידי שפן שתפרסם את הספור על טיסת הלילה המהוללת שלך שצונזרה בזמנו לפרסום פנימי על לוח המודעות ע”י מפקד היחידה?!”. האסימון נפל, כמו שאומרים הוותיקים מלפני דור הטלכארד. לא חשבתי שאדון טייס (תרגום רוסי…) שכתב את המסר יודע לקרוא דברים שאינם טכניים וודאי שלא דמיינתי גם בחלומות הבלהה הוורודים שלי שהוא קורא את שורותיי המתיימרות להיות ספרותיות (בחלקן). העולם מלא הפתעות כפי שכבר כתבתי.
האמת היא שהספור האוריגינלי, שנכתב לפני יותר משני עשורים, לא צונזר כפי שציין הנ”ל, פשוט שוכנעתי שלא לפרסמו. “אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה”, אמר לי מפקד היחידה דאז, “אבל אל תתפלא אם אף טייס לא ייתן לך יותר לגעת בסטיק, אפילו לא בטוח שייתנו לך להריח סטיק…”. שוכנעתי ללא ויכוח וללא היסוס.
אזהרה:
ספור להלן הינו פרי דמיוני החולני בהחלט. למען האמת הייתי מת שיקרו לי דברים כאלה, אבל כמו שאתם יודעים, במקרה הטוב, נתנו לי לאסוף את שקיות ההקאה שפיזרתי לכל עבר בתא.
למען האמת פחדתי שמישהו עוד יחשוב שזה היה באמת ואז קשרי העבודה ההדוקים אותם אני מקיים היום עם חלק מגיבורי הסיפור הדמיוני יכולים להערים עלי קשיים מיותרים, אבל עכשיו שלכולם ברור שכל דמיון למציאות הוא תוצאה של הסתברות סטטיסטית טהורה, אפשר לפרסם.
מעשיה:
(“הגבעות, מתחת לאווירון, כבר העמיקו תלמיהן האפלוליים בתוך זהבו של הערב.” שורת הפתיחה בטיסת לילה של אנטואן סנט אגזיפרי).
“אתה לוקח”, מלמל אלי דדי כשהשדה מאחורינו, קרני השמש האחרונות במאבק הישרדות ממושך נגד החושך ואנחנו מיושרים לכיוון צפון חזרה לבסיסנו מהבסיס הדרומי, החדש באותם ימים.
סיימנו את השבוע השני של “ניסויי חוץ” בבסיס נידח זה. שמונה גיחות כפיר חד מושבי מאחורינו. כל בוקר יצאנו לניסוי בססנה 206 “הכנפית” וכל ערב, בתום גיחה אחת או שתיים, במקרה הטוב, חזרנו. בדרך הלוך כמעט ולא נגעתי בהגאים, ארגנתי את כרטיסיות הטיסה, תדרכתי את הטייס, נתתי דגשים וחסכתי זמן על הקרקע. בערב הטייס היה יותר לארג’…
“תעיר אותי בעדינות ב”נועם” (נקודת דיווח) או כשתראה את קריית-גת משמאלך”, וקול נחירה אדירה משמש כנקודה (יש מערכון של שי אופיר המנוח על פיסוק פונטי….). כסא מוסט לאחור, האוזניות מונחות על הפנל, והבחור נח אחרי 2 גיחות באותו היום.
לולא הטיסות חזרה הניסוי היה גורם לי סבל רב, משום שרוב שעות היום העברתי בהמתנות ובטלפונים, בזמן שדדי מימש את חלומותיי התעופתיים.
הספור היה הרבה לפני שיצאתי ללימודים באדוארדס ומספר שעות הטיסה הפרטית שבאמתחתי היה בעל 2 ספרות בלבד. דדי לא היה מהדברנים (לזה קוראים- לשון המעטה) ולכן גם לא ניצל את שעות הערנות המשותפות שלנו להדרכה מסודרת.
שדה בוקר הופך לשדה ערב ואני פונה מערבה לכיוון החלק הבהיר יותר של השמיים, שרידי קרני השמש שמעבר לאופק. אורות בודדים מסמנים לי שאני מעל הכביש, וריכוז אורות במרחק מאותת על משאבי שדה. אני אוהב את הססנה 206. רק פסיעה משתנה בלי בילבולי המוח של כן נסע מתקפל. שני השעונים מראים אותו מספר, 25, אחד במאות סלדי”ם והשני באינצ’ים. למיטב זכרוני, כך צריך להיות. דדי לא אמר לי לגעת בפסיעה ובמצערת, רק להעיר אותו כשצריך. מתיישר צפונה, מכונית בודדת חולפת את צומת הנגב כשעוד היה צומת רצינית ועיקר התנועה לירוחם עברה דרכו. אני שם את האף על הכתם הבלונדיני בשמיים שנראה כמו החזרה של אורות הלילה של באר-שבע. הבקר צועק לי באוזן: “למה לא מדווח??”, אני בודק שדדי ישן, ועונה בלחש שלא להעירו: “חשבתי שלא צריך אם אני לבד בשמיים”. “טוב”, נחמד אלי הבקר, “תקרא ב”שוקת””. מזל שניווטתי שם בעבר וכבר עשיתי את המסלול עם דדי כך שלא נעלבתי שהוא התייחס אלי כסוס. “אקרא בשוקת ב-2500”, ניסיתי כוחי.
בקרית-גת, או אולי ב”נועם” טלטלתי את המטוס קלות בניסיון להעיר את דדי. קצב הנחירות נשאר ללא שינוי. “ארבעים שנים עומד בניין ההסתדרות, למה להזיז אותו?!”, אני חושב ולוקח החלטה לתת לבחור המותש לישון. קורא לבסיס לנחיתה ומקבל ישירות ל-36. מה עוד צריך טייס פרטי שמקבל עגלה מתקדמת להטיס?. אני מנמיך באיטיות. מימי לא הטסתי לילה, ובטח שלא נחתתי, אבל כמו שאומרים: “קטן עלי”. לחץ קל באוזניים ואני מפחד שדדי יתעורר. אני מושך מצערת לאחור (המצערת השמאלית…), מטוס נופל כמו אבן, אני מוסיף סל”ד עד שקו הגישה מתייצב. אני חולה על פיינלים אינסופיים. מצליח לזהות את האורות על המסלול. “רק לא לנחות על ההסעה או על מסלול אחר “, אני מתפלל. “נהוג להדליק אורות כשנוחתים” קורע לי המגדל את עור התוף. “מה קרה לפקחית עם הקול הסקסי?!”, אני חושב כשאני ממזמז את האורות עד שאלומה צהובה חותכת את האוויר שלפנינו.
מבט אחרון על דדי. ישן כמו תינוק. הזדמנות חיי. מצליח לזהות את עמדת השער המוארת, את הכביש המעוקל תחתנו, זברה, ומתחיל להציף.
ועכשיו התחילו הצרות, אולי עשר שניות לנגיעה, אולי עשרים, אולי הרבה פחות. ובכוונה אני מציין נגיעה ולא מציין נחיתה כי הוויכוח לא תם. דדי מתעורר, מזדקף בכיסאו, ללא אוזניות ומיקרופון הוא שואג “השתגעת?! “, ומושך סטיק אליו. בוםםםםם!!! נשמעת חבטה איומה והמגדל נעלם מתחתנו, קפיצת ענק והאלסטיות של כן הנסע הקבוע זורקת אותנו לאוויר. למרות הגובה שלנו אנחנו לא טסים, אנחנו כדור פינג-פונג שקופץ, המטוס שוקע במהירות (קשה לטוס במהירות קטנה מ-40 קשר במטוס הזה, בעיקר כשהמדפים מעלה). דדי זורק את שתי המצערות (השמאלית האהובה עלי והימנית הבלתי מוכרת לי), מוריד אף קדימה וצועק פעם שנייה תוך שבריר שנייה: “אידיוט!!! דגנרט!!”, המסלול מתקרב במהירות, בשנייה האחרונה דדי מושך, המהירות קצת עלתה ושוב, בוםםםם, ואנחנו שוב באוויר, הפעם בגובה המגדל. “תוך ארבע עד חמש תנודות האוסצילציות יתרסנו”, . אני מנסה להרגיע. מתאפק שלא להזכיר את המילים דעיכה אקספוננציאלית שגיליתי מהר מאוד שמביאה לטייסים את הקריז. “שתוק בוק. אף לא מילה יותר!!!”, נשמע קולו הבלתי רגוע של דדי. המגדל מוסיף שמן למדורה: “הכול בסדר אצלכם?!” הוא מתעניין, שנייה לפני שכפתור הפלא מזניק את צי הכבאיות, האמבולנסים, הגררים ושואבי האבק. המטוס מתעשת ומתחיל לטוס. אנחנו בגובה נמוך חוצים את אמצע המסלול והמטוס מאיץ. המהירות עוברת את המאה, אנחנו 2 מטרים מעל המסלול, אני עוצם עיני לשמוע את דדי בקולו הרגוע והמתון: “הולך סביב. תרגלנו נחיתת מהנדס אווירונוטי” והוא מושך בפראות כמו טייס ריסוס, פונה ימינה ומיטיב את ישיבת האוזניות שנזרקו על ראשו בבהילות, ומוסיף בקשר הפנים “מפגר!”, “מהמגדל זה נראה די מפחיד, מזל שידעתי שזה אתה דדי במטוס, אחרת הייתי מזניק את צוותי ההצלה”.
ב”עם הרוח” מודיע לי דדי בקול בס איטי ושקול: “אתה הורס את השם הטוב שלי בחיל-האוויר, שלא לדבר שכמעט הרגת אותנו…”. אני שותק. מדפים יורדים, המצערת הימנית, זו שלא עושה כלום, מוברזת קדימה (למקרה של הליכה סביב מסביר העילג שבמושב השמאלי). “עכשיו תראה איך צריך לעשות את זה”, הוא מסביר בטון אבהי. “בדיוק כמו שאני עשיתי עד שהפרעת”, אני מוסיף כשקול זמזום הגלגלים על מסלול האספלט מלווה ברעידות קטנות משמש לי רקע.
בפינוי המסלול ימינה מגיעה הצעת הפשרה: “הנחיתה הזו לא הייתה!!”, מודיע לי דדי. “אני- אף מילה, אתה, וזה קשה לך, אף מילה”. “נתראה ביום א’ בבוקר אם תשרוד מטיסות השבת המחורבנות שלך. ואם בקולי שמעת” הוא מוסיף ארשת סמכותית דאגנית לקולו העמוק והמפוכח, “קח איזה מדריך רציני ותלמד לטוס לפני שתהרוג את עצמך”.
בדרך מהטייסת הקלה הוא עוד מוסיף, “ויפה שעה אחת קודם. סופשבוע נעים…”.
סכום: הספור שלהלן לא היה מעולם והוא פרי דמיוני החולני. אני אפילו לא יודע איך נראית ססנה 206 מהמושב הקדמי. תמיד שמו אותי עם ערימות הציוד במושב האחורי…..
הסיפור התפרסם לראשונה בפורום “תעופה קלה” בתפוז. תודתנו ליזהר נוי על האישור לפרסמו באתר “מרקיע שחקים“.
