קיומו של הכור האטומי הישראלי בדימונה הציק מאוד למצרים בשנות השישים של המאה הקודמת. עבדול נאצר ויועציו היו מוטרדים מהאפשרויות הצבאיות שהכור הזה סיפק לישראל, למרות ה”עמימות” לגביו שנשמרה אז אף טוב יותר מאשר בימינו.
בימי המתיחות הביטחונית-פוליטית ששררה באזורנו בשבועות שקדמו למלחמת ששת הימים, החליטו המצרים לצאת למבצע נועז ולשלוח מטוסים שיצלמו מגובה רב את הכור בדימונה. זאת במטרה לנסות ולגלות מה הישראלים מסתירים שם.
תכנון הגיחות שלהם היה נכון מבחינה מבצעית: מטוס הצילום מדגם “מיג 21″ הסובייטי המריא בכל גיחה מאזור תעלת סואץ, טיפס לגובה רב מעל לחצי האי סיני והאיץ למהירות על-קולית. כשהגיע וחדר לגבול ישראל, דרומית לרפיח, לא היה כל סיכוי למטוסי ה”מיראז’ 3” הישראליים ליירט אותו. זו הייתה בעיה של מרחב וזמן: מטוסינו שהוזנקו מבסיסי חיל האוויר בתל-נוף וחצור היו בפיגור אחר ה”מיג” המצלם שחלף בשמי דימונה ופנה דרומה לכיוון שארם א-שיח’. אנו, הטייסים שהוזנקו ליירט אותו, אפילו ראינו את ה”מיג” המצרי רחוק וגבוה מעלינו ולא יכולנו להשיגו. לתזכורת: טילי ה”הוק” מתוצרת ארה”ב שהיו ברשות צה”ל והוצבו בקרבת הכור בדימונה להגנתו, כלל לא יכלו להגיע לגובה שבו דהר לו ה”מיג” המצרי המצלם.
בחיל האוויר חשבו על פתרון טכנולוגי יצירתי: להתקין במטוס ה”מיראז’ 3″ מנוע רקטי! מנוע כזה יאיץ את המטוס למהירות על-קולית הרבה יותר מהר ויסייע לו גם בנסיקה לגובה, כך שיצליח להגיע וליירט את ה”אפרוח” (זה היה שם הקוד של ה”מיג” החצוף). מסתבר כי ה”מיראז’ 3″ תוכנן בצרפת גם לאפשרות טכנולוגית שכזו. חיל האוויר הזדרז ורכש כמה מנועי רקטה מתאימים ואת הדלק המיוחד להפעלתם.
נשארה רק בעיה אחת: לאמן את הטייסים. לצורך היירוט הזה נדרשו המבצעים להמריא בכוח מלא של המבער האחורי, המופעל ביחד עם הרקטה, לנסוק במהירות בל-תאומן, להאיץ אל מעבר למהירות הקול, לפעול על פי הנחיות המכ”ם של יחידת הבקרה, ל”נעול” את מערכת המכ”ם של המטוס על המטרה, לשגר עליה טיל אוויר-אוויר שכינויו “יהלום” (למתעניינים – Matra 530) ולחזור בשלום לנחיתה, על טיפות הדלק האחרונות.
לשם כך נשלחה לצרפת קבוצה קטנה של טייסים ואני ביניהם. במעטה של חשאיות הגענו לבסיס חיל האוויר הצרפתי בדיז’ון (כן, העיר של החרדל…) ושם תרגלנו את פרופיל הטיסה בסימולטור מיוחד של המארחים. האימונים והוראות הבקרה היו בצרפתית בלבד. המפגש עם הטייסים הצרפתים בבסיסם היה מעניין וכלל גם ארוחות צהריים משותפות. הטייסים הצרפתים נהגו לשתות יין לפני הטיסות של אחר הצהריים. מבחינתם – עניין של מה בכך. אולם אנו, הישראלים, הופתענו מאוד.
חזרנו לארץ מאומנים ומיומנים, אך לאחר שחצי האי סיני נכבש במהלך מלחמת ששת הימים, לא היה כבר צורך בסוג היירוט הזה. ה”מיג” כבר לא היה יכול להאיץ מעל שטחנו וגיחות ה”אפרוח” מעל דימונה הופסקו. מנועי הרקטה הושמו במחסן של תחזוקה ובעצם נשכחו. אנו, הטייסים המאומנים, עברנו למשימות אחרות של חיל האוויר ולחמנו במלחמות נוספות שאזור המזרח התיכון זימן לנו.
* * * * *
חלפו שנים רבות. אנשי החבורה מדיז’ון (להוציא אחד מאיתנו שנהרג במלחמת יום הכיפורים) השתחררו מחיל האוויר ועברו לעיסוקים אזרחיים.
אחד מהחבורה, טייס רב-עלילות מימיו בחיל האוויר ששמו אסור בפרסום, פנה לעסקים. הוא מצא כי עם התפתחות תחום התעופה האזרחית בישראל נוצר עניין רב של טייסים פרטיים במטוסים קלים זעירים במשקלם – “Ultra-Light”. הוא החליט לייבא מטוסים כאלה מחו”ל ולמכור אותם לחובבי טיס. הוא יצר קשר עם נציג של חברה מאוסטריה, שהתמחתה בייצור של מטוסי “אולטרה-לייט”. העסקה יצאה לפועל וראשוני המטוסים הגיעו לישראל.
כדי להדק את הקשרים, החליט חברנו לקיים פגישת עסקים עם הנציג האוסטרי של יצרן המטוסים הזעירים. הם נפגשו בבית קפה בווינה. תוך כדי השיחה אמר הנציג האוסטרי: “אתה טייס. גם אני הייתי טייס!”. חברנו שאל אותו על עברו וניסיונו התעופתי ושמע ממנו את הסיפור הבא: “נולדתי לאב אוסטרי ולאם מצרייה. גדלתי בווינה, אך ידעתי גם ערבית, שבה שוחחתי עם אימי. בתום לימודיי בבית הספר התיכון נסעתי לטיול משפחתי במצרים, לפגוש את קרוביי המתגוררים שם. להפתעתי, נעצרתי בשדה התעופה של קהיר בעת ביקורת הדרכונים. מסתבר כי הייתי חייב בשירות צבאי במצרים. כל מאמציי ופעילות משפחתי בנושא לא הועילו ונאלצתי להתגייס! בעת תהליך החיול שלי נשאלתי: “חיל רגלים או חיל האוויר?” ובחרתי בחיל האוויר.
עברתי קורס טיס, הוסמכתי כטייס קרב ולאחר אימונים נוספים הוצבתי בטייסת מטוסי “מיג 21″ ליד תעלת סואץ. ידעתי שפות זרות ולכן קודמתי מהר לתחום הצילום האנכי למטרות מודיעין, שבו התמחיתי. יחד עם יועצים סובייטים בניתי את חתך הטיסה שאִפשר לנו לחלוף בשמי דימונה במהירות, לצלם את הכור ולהסתלק מבלי שהציונים יצליחו ליירט אותנו. היה לי הכבוד לבצע כמה וכמה גיחות כאלה… לאחר תום חוזה השירות שלי השתחררתי, חזרתי לווינה, נשארתי בתחום התעופה בעסקי ה”אולטרה-לייט” והנה אני כאן”.
חברנו היסס אם לספר לשותפו האוסטרי-מצרי כי בעברו היה בין המנסים ליירט אותו ושהתאמן להפילו, בסיוע מנוע רקטי!
אכן, העולם קטן.
“מבלי שהציונים יצליחו ליירט אותנו” חח